האחרון, שיכבה את האור

בסוף חודש יולי הקרוב, יצטרפו 230 עובדי הייצור של חברת טריומף-ישראל, יצרנית הלבשה תחתונה, למעגל האבטלה עם סגירת שני מפעלי החברה בירושלים ובבאר-שבע. ביקור במפעל הייצור בירושלים מגלה את הפנים העצובות שמאחורי המספרים. 120 פועלות-תופרות רכונות על מכונות-תפירה, משבע בבוקר עד ארבע אחר-הצהריים, ולמרות שכר המינימום שמשולם להן, חלומן הגדול כרגע מסתכם בלהמשיך ולעבוד.

מאחורי המכונות הניצבות בסדר מופתי באולם הייצור המרכזי במפעל, שבאזור תעשייה תלפיות בירושלים, יושבות נשים ערביות ממזרח ירושלים ומהכפר אבו-גוש, לצד נשים יהודיות, רובן עולות חדשות ממדינות חבר-העמים. יחד הן תופרות כ-5,000 חזיות ביום, שכולן נועדו לייצוא. מרביתן נשים קשות-יום, ששכרן הנמוך כולל גם פרמיות בהתאם לתפוקתן. השכר הזה, ככל הנראה, מחזיק אותן מעל קו העוני.

הנשים העובדות מבכות לא רק את אובדן הפרנסה אלא גם את אובדן חיי החברה במפעל. "אנחנו לוקחות קשה את סגירת המפעל", אומרת אזדהאר ג'בר, 42, תושבת אבו-גוש. ג'בר, שהתחילה לעבוד בטריומף כנערה, ועובדת במפעל 25 שנה. "הראש כואב לנו מהדאגות ומהמתח מה יהיה איתנו. מרוב אקמולים שאנחנו בולעות כדי להירגע קצת, הכדורים המרים כבר לא משפיעים. אנחנו מבינות, שזה לא מפעל הטקסטיל הראשון שנסגר בארץ, אבל לא האמנו שזה יגיע גם אלינו. אני מאבדת לא רק את הפרנסה שלי אלא גם חברות טובות, שאני רגילה לראות יום-יום במפעל".

לדברי ג'בר, מצבן הכלכלי של חלק מן הפועלות במפעל יהיה כל-כך קשה, עד ש"אימהות ערביות הוציאו את ילדיהן מבית-הספר כדי שייצאו לעבוד ולהביא הביתה כסף, כדי להתכונן איכשהו לאבטלה הקרבה של האם. כולנו חוסכות כמה שאפשר, אפילו באוכל, כדי שיהיה לנו קצת כסף אחרי שנהפוך למובטלות. הגיל הממוצע של הפועלות הוא 44. מי יקבל אותנו לעבודה בגיל כזה?".

גם חדידג'ה ג'בר, 43, תושבת אבו-גוש, חוששת וחרדה מהאבטלה המאיימת. "אני עובדת במפעל 26 שנה. זה הבית והפרנסה שלי. אני מפרנסת אבא, אימא ואחות, שכבר פוטרה ממפעל טקסטיל קטן באבו-גוש. אני לא יודעת מה מחכה לנו".

לפני כשבועיים הודיעה הנהלת טריומף-ישראל על סגירת שני מפעליה בירושלים ובבאר-שבע ועל פיטורי כל עובדי הייצור. ראשי החברה הסבירו, כי הסגירה נובעת מחוסר יכולתה להתחרות בעלויות הייצור הזולות במזרח הרחוק. החברה הדגישה, כי פעילותה השנייה, בתחום שיווק הלבשה תחתונה מיובאת, תימשך כרגיל, וכי 80 העובדים המועסקים בשיווק לא יפוטרו.

תוכנית חד-צדדית

טריומף-ישראל נמצאת בשליטת קונצרן טריומף-אינטרנשיונל, שמרכזו ממוקם בשווייץ, ובבעלות משפחות שפיזהופר ובראון. אריה לוי, מנכ"ל טריומף-ישראל זה 19 שנה, מסביר, כי ההחלטה לסגור את שני קווי הייצור בישראל התקבלה על-ידי בעלי השליטה באופן חד-צדדי. "שבוע בלבד לפני שהודענו לעובדים על הסגירה, קיבלנו את הודעת הסגירה מהקונצרן. ניסינו למנוע אותה, אבל לא עזרו לנו הדיונים האינטנסיביים שניהלנו עם הנהלת הקונצרן כדי להילחם בסגירה או לפחות לדחות אותה. לצערנו, הנהלת הקונצרן הייתה איתנה בעמדתה".

* איזה הסבר קיבלתם מההנהלה העולמית בנוגע לסגירת קווי הייצור בישראל?

"ההסבר המרכזי שניתן לנו הוא, כי ייצור טקסטיל, גזירה וקונפקציה, שהוא עתיר ידיים עובדות יקר לאין ערוך בארץ מאשר במקומות אחרים, בעיקר במדינות במזרח הרחוק, שבהן יש לקונצרן מפעלים".

* מפעלי טקסטיל רבים, דוגמת בגיר, נקלעו לקשיים ונאלצו לסגור או להעתיק פעילות למזרח. איך הצליחה טריומף-ישראל לשרוד עד כה?

"ההחלטה לסגור היום ולא לפני חמש-עשר שנים נבעה מכך, שהצלחנו לפתח יתרונות מובהקים עבור לקוחותינו בחו"ל. אני מתכוון לאספקת סחורה במהירות רבה יותר מאשר המתחרים, וגם לייצוא בסדרות קטנות. כלומר, לא לחייב לקוחות בהזמנת מינימום גדולה, בדומה למה שנוהגים במזרח הרחוק אלא להתפשר על ייצור כמויות קטנות יותר.

"יתרון נוסף שלנו הוא היכולת שלנו לשנות תוכניות ייצור במהירות ובהתאם לצרכים בלתי צפויים של הלקוחות. לכל אלה מתווספת גם האיכות הגבוהה של המוצרים".

* האם בעקבות הודעת הסגירה דרש מכם מרכז ההשקעות במשרד התמ"ת להחזיר מענקים והטבות מס שקיבלתם?

"אחרי שהודענו על הסגירה פנו אלינו ממרכז ההשקעות כדי לקבל הבהרות. אמרנו להם, כי בכוונתנו להתחשבן בצורה מסודרת לגבי תוכניות שעליהן התחייבנו ושלא נוכל לממש אותן בשל הסגירה. לא מדובר בכסף רב אלא בכמה מאות אלפי שקלים. חשוב לציין, כי מרבית התוכניות שעליהן התחייבנו ושבגינן קיבלנו מענקים והטבות מס, מולאו על ידינו. במהלך כל שנות קיומנו עמדנו בכל התוכניות, לרבות יעדי תעסוקה, ייצוא ומכירות".

* למה לא ביקשתם מענק חירום ממשלתי להצלת המפעל כפי שנהגו מפעלים אחרים?

"הנושא אמנם עלה על-ידי גורמים לא-פורמליים, אבל היות שהחלטת הבעלים היא סופית אין מה לבקש מענק. ההחלטה סופית מכיוון שמדובר בתנאים כלכליים גלובליים כאלה, שסובסידיה כזו או אחרת לא תצליח לשנות אותם באופן מהותי. ההחלטה לסגור לא נבעה מתוך רצון לקבל סובסידיות מגורם כלשהו. בסופו של דבר מענק כזה או אחר לא ישנה דבר".

בלי זמן להסתגל

* החלטת הסגירה נובעת רק מהייצור הזול יותר במזרח או שמא מהפסדים במכירות?

"זה לא עניין של הפסד או רווח. ברגע שלקוחות הודיעו לנו שהם לא מוכנים לשלם מחירים גבוהים, הנובעים מעלויות ייצור יקרות יותר בישראל, אין מקום לייצור בארץ. אם לא היו מחליטים לסגור, המפעל בוודאי היה מתחיל להפסיד. אי-אפשר להתחרות עם שכר של 50 דולר לחודש שמקבלת פועלת בסין, לעומת 900 דולר שמקבלת פועלת בישראל. שכר של עובדת אחת בישראל שווה לשכרן של 20 עובדות סיניות. וזה אומר הכל".

* בכמה הסתכמו המכירות שלכם?

"המכירות לייצוא הסתכמו אשתקד ב-15 מיליון דולר". (לוי מסרב לנקוב בהיקף המכירות של החברה לשוק המקומי).

* "איך אתה רואה את מדיניות הממשלה שלא לסייע לענפים, כמו טקסטיל, שאין להם עתיד רווחי בארץ?

"מהרגע שבו הממשלה החליטה לחשוף את המשק הישראלי לתחרות בינלאומית, היה ברור שרק יתרונות יחסיים כלכליים יקבעו איזה תעשיות ישרדו ויצליחו ואיזה לא. אני מאמין, כי גם אם הממשלה תסייע לענפים שנקלעו לקשיים כתוצאה מתהליך החשיפה, זה יהיה בגדר תרופה לטווח הקצר ולא לטווח ארוך. כל סיוע ממשלתי לענף הטקסטיל לא יעזור בטווח הארוך, כי אנחנו, כמשק חשוף, נתונים לתכתיבי שוק בינלאומיים".

* ובכל-זאת, יש לך ביקורת על מדיניות זו?

"אפשר למתוח ביקורת על כך שהממשלה לא הכינה בעבר את המשק כראוי לקראת תהליך החשיפה, ולא נתנה לשוק הישראלי מספיק זמן להתאים את עצמו לתחרות בינלאומית. הממשלה הייתה יכולה למשוך את תהליך החשיפה על פני יותר שנים, ובמקביל להשקיע הרבה יותר בחינוך ובהשכלה, כולל השכלה מקצועית, וכן לאתר ולטפח תעשיות ועיסוקים, שלמשק הישראלי יש יתרון בהם עם תהליך חשיפה, כדי לאפשר למשק להתאים את עצמו".

* אתה סבור שיש מקום לענף טקסטיל עתיר טכנולוגיה להתקיים ולהרוויח בישראל?

"המציאות נותנת את התשובה, ולא אני. יש מקום לענף הטקסטיל בכל הקשור לידע, לכושר המצאה ולעוד. אבל טקסטיל עתיר עבודה, שאינו דורש מיומנות ותחכום מקצועי והשכלתי ברמות גבוהות, המציאות הכלכלית מוכיחה שאין לו מקום בארץ ושהוא הולך ומצטמק. עד להיכן יצטמק, איני יודע. נראה שקצב ההצטמקות שלו עדיין לא הסתיים".

* פעילות השיווק והמכירות של טריומף תמשיך לפעול ממטה החברה בירושלים?

"בכוונתנו להעביר את פעילות השיווק והמכירות, שבמסגרתה מועסקים היום, ויועסקו גם אחרי סגירת הייצור, כ-80 עובדים, למבנה שמתאים לאופי הפעילות. המפעל בירושלים, על שטח של 10 דונמים, שנמצא בבעלות טריומף-אינטרנשיונל, יועמד למכירה, וכך גם מכונות התפירה והגזירה. אנחנו שוקלים, משיקולי ארנונה, את האפשרות לצאת מירושלים, אך בכוונתנו להישאר בסביבתה".

מסייעים למפוטרים

ראשי טריומף-ישראל גאים להציג פיטורים במתכונת אחרת, הוגנת יותר. כך, הודעות הפיטורים ניתנו חמישה חודשים מראש, בצד הבטחה לתשלום פיצויים מלאים, לסיוע אקטיבי במציאת מקומות עבודה חדשים ולהשתתפות במימון השתלמויות להסבה מקצועית.

"שבוע אחרי שנפלה ההחלטה הקשה לסגירת הייצור, דיווחתי על כך לעובדים ולהסתדרות העובדים. זאת, כדי לאפשר לעובדים להסתגל לפיטורים הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינת התארגנות במציאת מקום עבודה חדש".

* כיצד אתם מתכוונים לסייע, הלכה למעשה, לעובדים המפוטרים?

"בימים אלה אנחנו נמצאים בתהליך ליצירת קשר עם חברות כוח-אדם, הן בירושלים והן בבאר-שבע, במטרה להסתייע בשירותיהן במציאת מקומות עבודה חדשים למפוטרי החברה. במקביל, אנחנו מתכוונים להעמיד לרשות חלק מהעובדים השתלמויות להסבה מקצועית".

* למה רק לחלק מהעובדים?

"קודם כל, לא נראה לי שכל העובדות יפנו להכשרה מקצועית. נשתתף במימון השתלמויות להסבה מקצועית רק במקרים שבהם יוכח כי העובד יוכל למצוא עבודה במקצוע החדש שלמד. חברות כוח-אדם יסייעו לנו בכך".

* כמה כסף טריומף מתכוונת להשקיע בסיוע שלה למפוטריה?

"בנוגע למציאת מקומות עבודה חדשים, באמצעות חברות כוח-אדם, אנחנו מתכוונים להשקיע עד 300 אלף שקל. לטובת השתלמויות להסבה מקצועית אנחנו מתכוונים להשקיע 100-200 אלף שקל".

* למה שטריומף תממן פעילויות כאלה? מה יוצא לה מזה?

"סיוע זה חלק מהתרבות הארגונית שלנו והוא תואם לרוח הארגון. במפעלים שלנו עובדים בהרמוניה יהודים וערבים. הקפדנו תמיד להתייחס אל כולם בכבוד ובשוויון, ללא הבדל דת או לאום. כמי שמודעים למצב התעסוקתי הקשה בארץ, אנחנו רוצים לעזור ככל שניתן".

* זה די מפתיע ש-230 המפוטרים שלכם לא יוצאים להפגנות מחאה סוערות. האם ייתכן שהם חוששים למחות בגלל שנותרו להם עוד חמישה חודשי עבודה?

"קיבלנו מהעובדים תגובות של הערכה על גילוי הלב ועל ההודעה מראש של חמישה חודשים. על-פי התנהגותם ותפוקתם היומית, שלא ירדה, אנחנו יודעים כי הם מבינים שהסגירה נעשית כי אין ברירה, ולכן הם ממשיכים לעבוד בנאמנות, ולא משביתים את המפעל ולא יוצאים להפגנות. מערכת יחסי העבודה במפעל הייתה משפחתית, והיא ממשיכה להיות כזו גם בימים קשים אלו. כך שהיחסים לא מידרדרים לרמות של תסיסה".

מנהל האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות מרחב הנגב, איציק ששון, חושד, כי נתינת הודעת פיטורים חמישה חודשים מראש, היא טריק ליצירת שקט תעשייתי. "לא יכול להיות, שעובדים שמודיעים להם על סגירת מפעל באזור מוכה אבטלה יושבים בשקט. לא היה תקדים לכך. תחושת הבטן שלי היא, כי משהו נעשה אשר גרם לעובדים לשבת בשקט.

"למעשה, הבטחה לתעסוקה במשך חמישה חודשים קדימה, היא בעצם לרעת העובדים. אני מניח, כי נאמר להם שאם הם יישבו בשקט ולא יעשו מהומות, אז תהיה להם תעסוקה למשך חמישה חודשים".

בבאר-שבע לא מאושרים

לוי זועם על הדרך שבה בחרו נציגי הסתדרות העובדים במרחב הנגב לנהוג בעקבות סגירת מפעל טריומף בבאר-שבע. "אני לא מבין למה הם היו צריכים להכריז בכלי התקשורת על קיומו של כנס חירום ומחאה נגד סגירת המפעל. בעיקר לאחר שהכרזנו בצורה גלויה על כוונתנו לשלם את מלוא הפיצויים וההטבות הסוציאליות שמגיעים למפוטרים. נראה לי, כי מה שעניין אותם זה ליצור כותרות".

לוי מציין, כי הנהלת המפעל אפשרה לנציגי ההסתדרות להיפגש עם עובדי המפעל בבאר-שבע. "נציגי ההסתדרות הגיעו למפעל מלווים בנציגים של כלי התקשורת, ומרוב שהיו עסוקים בלדבר עם התקשורת, שכחו כי בחדר-האוכל של המפעל ממתינים להם העובדים".

"כעבור המתנה ממושכת החליטו חלק מהעובדים לעזוב את המקום, ובצדק. כאשר נציגי ההסתדרות הואילו בטובם להיכנס פנימה, הם החליטו לעזוב, כי לא מצא חן בעיניהם, שרק חלק מהעובדים נמצאים במקום. לצערי, מה שראינו בטלוויזיה זה רק את דבריהם המשתלחים של נציגי ההסתדרות, ולא את מה שבאמת קרה".

ששון מכחיש את טענותיו של לוי. לדבריו, נציגי ההסתדרות לא מצאו לנכון להסביר רק לקומץ עובדים מה הן זכויותיהם בעקבות סגירת המפעל. "לא נראה לי הגיוני, כי עובדים שסוגרים להם את המפעל לא רוצים לשמוע מה הן זכויותיהם ומעדיפים ללכת הביתה. לכן, דרשנו לקיים פגישה נוספת ביום למחרת, שבה יהיו נוכחים כל העובדים, ואכן כך קרה.

"עובדי המפעל שילמו להסתדרות במשך כל השנים דמי חבר. לכן, סגירת המפעל היא גם עניינה של ההסתדרות. נציגיה הגיעו למפעל כדי לברר אם יש דרך להמשיך ולהפעיל את המפעל, ואם אין אפשרות כזו, אז לנהל משא ומתן על פיצויים מוגדלים לעובדים". ?