ליאורה לא לבד

ביום רביעי הקרוב, ה-17 במרס, אמורים הצדדים בפרשת הפרקליטה המדליפה, ליאורה גלט-ברקוביץ', לשוב ולהיפגש בבית-המשפט. גם אם תהיה דחייה, היא לא תיארך יותר משבוע-שבועיים. על הפרק הפעם, בקשת הסנגוריה לקבל לידה "חומרי חקירה" פיקנטיים - ביניהם כאלה המסבכים את ראש הממשלה, אריאל שרון, בפרסומים נוספים ומיותרים בפרשת סיריל קרן. אבל מה שמעניין אף יותר מזה, הסנגורים דורשים מהפרקליטות להעביר לידם חומרים שיגררו לעניין גם את ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו. לא נעים.

ברקע הדברים, ראוי להזכיר, הדלפתה של הפרקליטה הוותיקה, גלט-ברקוביץ', על-אודות קיומה של חקירה המעלה חשדות פליליים נגד ראש הממשלה אריאל שרון בעניין קשריו עם אחד, סיריל קרן. גלט-ברקוביץ' הודתה אז בהדלפה. אבל מה שיכול היה להסתיים בדיון משמעתי, גולגל למגרש הפלילי.

אם לשאול דימויים מעולם התיאטרון, נאמר שהעלילה מתקדמת במהירות לקראת "הרמת המסך" על הפרק הראשון של מה שעשוי להיות הטלנובלה הלוהטת של השנה. ואגב, כבר יש המתעניינים בהפקתה.

מה אומר בג"ץ?

לפני כשבועיים ביקשה גלט-ברקוביץ' מבית-המשפט שיורה לפרקליטות להעביר לסניגוריה תלונות ותיקים שעסקו בהדלפות ונחקרו בשנים האחרונות.

בין החומרים שציינה, גם הדלפה לכאורה של נתניהו מינואר 1998, אז חשף לכאורה בפני עיתונאי חלקים מדוח מבקרת המדינה שעסקו בגוף המודיעיני "נתיב", לשכת הקשר ליהודי ברית-המועצות. הוועדה לביקורת המדינה החליטה על חסיון הדברים, אבל ראש הממשלה דאז פרסמם. ראש הארגון באותה תקופה, יעקב קדמי, פנה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, וביקש לפתוח בחקירה כנגד נתניהו, בחשד לעבירה על ביטחון המדינה. בהמשך עתר קדמי לבג"ץ, כדי שיורה לרובינשטיין לפתוח בחקירה.

ב-20 בדצמבר 2000 דחו שופטי בג"ץ תיאודור אור, יעקב טירקל ודורית בייניש את העתירה. "בין העובדות והשיקולים אשר עמדו בפני היועץ המשפטי קודם החלטתו", כך כתבו, "נזכרה העובדה שבמועד המעשה המיוחס לנתניהו, הוא כיהן כראש הממשלה, ועל כן היה גם הממונה על ארגון 'נתיב'".

אבל מה שחשוב לענייננו נוגע לפסקה בפסק-הדין, הקובעת ש"מדיניות התביעה הכללית זה שנים, (היא) שיש להעמיד לדין עובדי ציבור על ביצוע עבירה על סעיף 117 לחוק העונשין במשורה, ובפועל הוגשו כתבי-אישום מועטים לפי סעיף זה".

העתירה נגד רובינשטיין ונתניהו נדחתה. שניהם צריכים את הפרסום החוזר כמו כאב-ראש. כאב-ראש שרק ילך ויחמיר, כי עכשיו הסנגוריה דורשת מהפרקליטות שתעביר לידה גם חומר הנוגע לתלונות נגד נתניהו בקשר למסמכים סודיים אותם נשא עמו בזמן סיום כהונתו כראש ממשלה - בכלל זה כל החלטות היועץ המשפטי לממשלה הנוגעות לאירועים אלו.

מערבבים את השקשוקה

מאז קום המדינה הועמד לדין על הדלפה רק פקיד מדינה אחד, ארכיבאי של משרד המשפטים בשם חי חסידוב. זה קרה לפני עשרות שנים.

עכשיו הסנגוריה מבקשת שהפרקליטות תעביר לידיה חומרי חקירה העוסקים בהדלפות שלא הגיעו לדיון משפטי. מהביצה הרוחשת הזו שלפו, למשל, את פרשת "מסמך שטאובר", בה הציג נתניהו מסמך צבאי סודי מעל דוכן הכנסת. עוד נשלפו הדלפות הפרקליטה ענת סבידור לרשת המקומונים של "ידיעות אחרונות" בעניין האי היווני. סבידור סיפרה לעיתונאי ש"יש המלצה של המשטרה להעמיד לדין את אהוד אולמרט". היא לא הועמדה לדין על הדלפה.

הבקשות הללו רומזות ל"שקשוקה" שעוד יערבבו במשפט הזה, כלשונו של עו"ד רם כספי. הנה דוגמאות נוספות: סנגוריה של גלט-ברקוביץ', יהושע רזניק וז'ק חן, ביקשו את תאריכי הישיבות שהתקיימו אצל היועץ המשפטי ובפרקליטות המדינה, והוסיפו לזה בקשה: לקבל גם את הפרוטוקולים עצמם. כל זה נועד, לכאורה, לסייע לטענה העקרונית לזיכוי של "הגנה מן הצדק", שסנגוריה של ליאורה גלט-ברקוביץ' עתידים לדרוש. הגנה כזו פירושה שבית-המשפט משתכנע, בלי להיכנס לשאלה האם הנאשם אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו, שהאינטרס הציבורי מורה שלא להעמיד את הנאשם לדין.

טענות של "הגנה מן הצדק" אינן פופולריות בדרך-כלל בבתי-המשפט. למעשה, במשך שנים נמנעו מהן בשל ההבחנה שקבע בשעתו בית-המשפט העליון בפרשת יפת, ולפיה כדי שבית-המשפט יורה על ביטול כתב-אישום מבלי לברר את סעיפיו, נדרשת התנהגות שערורייתית של הרשות - כזו "שדוקרת את העין, וצובטת את הלב".

מאז התרחק בית-המשפט מהדיון במבחן הקשה שהציב העליון, אלא שבתקופה האחרונה הנצו בארץ ניצנים אחדים. לדוגמה: בתיק תכנון ובנייה שהתברר בירושלים, הוגש כתב-אישום נגד 11 חברי מושב אורה, בטענה שעשו שימוש חורג בקרקע חקלאית. המושבניקים הסבירו כי הרשויות נהגו בהם סחבת, שהיתה לה תפקיד בגרימת הפלונטר שהוביל לתביעה. טענו, וזכו.

א-פרופו מן הצדק

ב-21 בפברואר 2003 ציטט המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות את ראש המחלקה לחקירות שוטרים, עו"ד ערן שנדר, כי הוא "בעיקרון נגד חקירת הדלפות". עו"ד שנדר עומד גם בראש חקירת ההדלפה בעניינה של גלט-ברקוביץ'. "אני בהחלט מקבל כנתון, שהדלפות שמטרתן לחשוף מחדלים, הן ערוץ חמצני נחוץ לתקשורת, גם אם לא ערוץ בריא במיוחד", אמר אז שנדר. "למח"ש יש לא מעט קבלות על חקירות בנושא הדלפות משטרתיות, שנסגרו מחוסר עניין לציבור".

רחוק מהעין

רק דבר אחד איים על הפוטנציאל התקשורתי הנפיץ של משפט גלט-ברקוביץ': העתקת השואו המתקרב לפריפריה, רחוק-רחוק מתל-אביב. זה כמעט קרה: בקיץ שעבר ביקשה הפרקליטות מנשיא בית-המשפט העליון שיורה על העתקת הדיון מתל-אביב. עדיף, לדבריהם, לצפון.

למה לצפון? משום שהפרקליטות שטיפלו בתיק, סילביה פריימן (פרקליטת מחוז הצפון) ויעל כוכבי מגיעות מהצפון. אז למה לא להתחשב בהן? והיה גם נימוק משפטי: גלט-ברקוביץ' הופיעה במשך 20 שנה בפני שופטי השלום והמחוזי בתל-אביב. מוטב, טענו בפרקליטות, שעניינה יידון אצל אחרים.

הסנגורים רזניק וחן ענו כי אין עילה משפטית להעתקת מקום הדיון. שופטים הם אנשי מקצוע. ובכלל, העתקת מקום ההתדיינות אינה חלופה לבקשת פסלות. נשיא העליון אהרן ברק דחה את בקשת הפרקליטות. כתב-אישום לא הוגש, והתיק נכנס להקפאה.

חלפה חצי שנה. ב-4 בדצמבר 2003 עסק אליקים רובינשטיין בניקוי השולחן, לקראת עזיבתו. קשה שלא להניח כי תרם משהו להפשרת התיק ולהגשת כתב-האישום נגד גלט-ברקוביץ'.

אבל אז התפרסמה ברדיו הדלפה חדשה, שלפיה עדנה בקשטיין, נשיאת בית-משפט השלום של תל-אביב, ביקשה מהנשיא ברק להעביר את הדיון לבית-משפט אחר. אלא מאי? הנימוק של בקשטיין היה זהה לנימוק שהפרקליטות הציגה ונדחתה. יתרה מזו: הבקשה לא הונחה במסגרת הליך פומבי, ועצם קיומה נודע רק משום שהודלפה לעיתונאי.

למי היה אינטרס להדליף את הבקשה? מעקב אחר המסלול שעושים מכתבים כאלה רומז למעורבותם של גורמים מתוך מערכת בתי-המשפט: המכתב יצא מלשכת נשיאת השלום בתל-אביב, והגיע ללשכת נשיא העליון.

מי הדליף?

אגב, גם הפעם דחה הנשיא ברק את הבקשה להעתיק את הדיון מתל-אביב.

לשופטת שתדון בתיק, חיותה כוחן, יש מוניטין של שופטת קשוחה. נאשמים לא ששים להופיע בפניה. הפרקליטים דווקא נהנים משגרת עבודה נוחה באולם שלה.

כוחן, ילידת 1943, למדה באחד ממחזוריו הראשונים של בית-הספר לאחיות בהדסה ירושלים. ב-1969 היא התגייסה למשטרה, ושנתיים אחר-כך הוסמכה לעורכת-דין. במשך שנים רבות כוחן היתה תובעת משטרתית בבית-משפט השלום בנתניה. בפברואר 1991 התמנתה לשופטת שלום בתל-אביב והמרכז. כעבור עשר שנים התמנתה לסגנית נשיאת בית-משפט השלום בתל-אביב.

אחרי כל-כך הרבה שנים במערכת, כוחן אמורה להכיר מקרוב את הפרקטיקה של עבודה עיתונאית ופקידי שלטון. מותר להניח שהיא מכירה מקרוב גם את תרבות ההדלפות במשטרה.

אבל מה שיעניין הפעם במיוחד, הוא האופן שבו היא, וגם הפרקליטות, ינהגו בעיתונאים שיסקרו את המשפט. מותר לרחם על מי שבתיק כל-כך תקשורתי לא יוכל לקיים שיחות רקע והדלפות, כנהוג בפרשות שכאלה.

עניין לציבור

הוויכוח הגדול המתלווה למעשה של גלט-ברקוביץ' הוא שאלת המניע. ההדלפות הראשונות, שרובינשטיין חיזק במהלך מסיבת העיתונאים הבהולה שערך עם חשיפת העניין, טענו כי המניע של הפרקליטה-המדליפה הוא אידיאולוגי. לפי התיאור, כוונתה של גלט-גרקוביץ' היתה להפיל את ממשלת הימין שבראשות שרון. לזו אף נוספה האנקדוטה לפיה זעקתה של הפרקליטה נבעה מגיוסו הקרוב של בנה לצה"ל.

אבל מהודעותיה של גלט-ברקוביץ' אפשר גם להסיק, כי על הכוונת היתה אומנם ממשלת שרון, אך לא מהסיבות הפוליטיות של ימין-שמאל - אלא מתוך שנחשפה במהלך עבודתה למה שנתפש בעיניה כשחיתות שלטונית. לכן מותר להניח כי פרקליטיה יוסיפו לטיעוניהם גם את זה הרואה בערך הבאת המידע לציבור, דווקא לפני הבחירות, עניין הגובר על הערך של מיצוי הדין הפלילי עימה. טיעון כזה יכול להיות מוצג כבן דוד רחוק של "הגנה מן הצדק".

הכוונה של מבצע העבירה אומנם אינה מורידה מהעניין הפלילי, אבל רלוונטית מאוד לעניין העונש, ודאי שגם לעצם ההחלטה להעמיד לדין. כך, למשל, המדינה לא העמידה לדין את "הנמרות" שגנבו לחם מול מצלמות הטלוויזיה, במסגרת המחאה נגד המדיניות הכלכלית. ועכשיו, אפשר היה לצפות כי פרקליטות פחות נקמנית תמשוך את התביעה נגד גלט-ברקוביץ' מביהמ"ש הפלילי, ותעבירה לבית הדין המשמעתי.