הכי חשובה, ג'וני מיטשל

מיטשל, יוצרת זמרת ונגנית (בין השאר בגיטרה, קלידים ופסנתר) נולדה בקנדה ב-1943 כרוברטה ג'ואן אנדרסון. בגיל 9 לקתה בשיתוק ילדים ובתקופת אישפוזה בבית חולים החלה לשיר ולנגן בגיטרה, אם כי התעניינה יותר בציור ולמדה בבי"ס לאמנות. ב-1965 נישאה לזמר הפולק צ'ק מיטשל ואז החלה הקריירה המוסיקלית שלה. בתחילה כתבה לאחרים (ג'ודי קולינס פירסמה לראשונה את שירה "שני הצדדים עכשיו") ומאז 1968, עם הוצאת אלבומה הראשון, החלה לשיר כשהיא עוברת כל גלגול סגנוני אפשרי בין פולק, כתיבה אישית (מה שכונה "סינגר-סונגרייטר"), רוק ופופ ועד לג'אז אוונגרדי.

היא אמנם לא זכתה בהצלחות מסחריות בקנה המידה של הסופרסטארים הגדולים, אך השפעתה על מוסיקאים, במיוחד בשנות ה-70' וה-80' היתה עצומה. שלא לדבר על עשרות השירים הנהדרים שיצרה במשך השנים ואשר גרמו הנאה ואושר גם לנו, פשוטי העם.

הסיבה להיזכר דווקא עכשיו במיטשל היא די.וי.די חדש של מופע ישן שלה: "צללים ואור". מופע משנת 1979 שיצא במקור באחת מקלטות הווידאו המסחריות הראשונות. מיטשל, שתמיד התעניינה בביטויים אמנותיים נוספים למוסיקה (למשל בציור כל עטיפות אלבומיה) ביימה בעצמה את הסרט ולמרבה ההפתעה היא אינה מסתפקת בתיעוד הופעה בלבד. היא משבצת בשירים קטעי ארכיון ישנים, חלקם קשורים ישירות לשירים (כמו למשל צילום של זאב ערבות בשיר בשם זה) ואחרים משלימים את האווירה (קטעי ריקוד עתיקים משעשעים). זה מפתיע, כיוון שמדובר בתקופת הבתר-ווידאו ולפני הצורך המוכר לנו בשנים האחרונות לתת פרשנות ויזואלית לכל שיר. יותר מכך, המסר העיקרי שלה על הבמה הוא: המוסיקה היא העיקר. היא עומדת, עם או בלי הגיטרה החשמלית (בה, אגב, היא מנגנת בצורה מופלאה), כמעט ללא תנועה, כמעט ללא חיוך ופשוט שרה. כלומר שרה מאד לא פשוט, בצורה מדוייקת, וירטואוזית, לעתים מאד אישית וקרובה למילים, לפעמים כמו כלי (סקסופון סופרן?) שמאלתר על השיר.

ביחד איתה הרכב ג'אז משובח שכולל את ז'קו פסטוריוס בבס, פט מתיני בגיטרה, לייל מייס בקלידים (שלושתם נורא צעירים), דון אליאס בתופים ומייקל ברקר בסקסופון. מלבד שירים אחדים, שמיצ'ל מפרקת להם את הצורה ושרה אותם לבד עם גיטרה, יש ברוב השירים לנגנים מרחב לעשות כל מה שבא להם. יש להם זמן וראש לסולו בס אחד וסולו גיטרה אחד ולנגינה מדהימה של קטעים מאד לא פשוטים מבחינה מוסיקלית. בשני שירים, לקראת סוף הקונצרט, מצטרפת הלהקה הקולית "הפרסואיישנז" שמוציאה לרגע את המופע מאווירת הג'אז ולוקחת אותו לאזור הגוספל עם חידוש מקסים ל"למה שוטים מתאהבים" ו"צללים ואור".

הקונצרט הזה תועד באחת התקופות היותר טובות ומעניינות בקריירה של מיטשל. אחרי כחמש שנים בהם יצרה לא מעט שירי פופ-פולק מושלמים, ביניהם "וודסטוק" (שהיא כתבה לפסטיבל מבלי שהיתה בו...) "משחק המעגל", "בוקר צ'לסי", "עזור לי", "מונית צהובה גדולה" ועוד. מאז 1972 ניסתה להרחיב את גבולותיה המוסיקליים, כשההתעניינות שלה במוסיקת הג'אז הלכה והעמיקה. באמצע שנות ה-70' יצרה מיטשל שורה של אלבומים לא פשוטים, לא קלים לעיכול וכמעט הפוכים ברוחם מהיצירות המוקדמות שלה. היא לא רק שילבה נגנים ועיבודים בסגנון ג'אזי אלא ממש יצרה עטיפת מוסיקלית ג'אזית מאד מורכבת לשיריה, והגיע לשיא בכיוון הזה כשעבדה על שירים ביחד עם ענק הג'אז צ'ארלי מינגוס.

לאחר מותו ב-1979 סיימה מיטשל את הפרוייקט המשותף בלעדיו באלבום שהוקדש לזכרו: "מינגוס". האלבום שתורגם גם למופע שמוגש לנו בדי.וי.די הזה סיכם בעצם את תקופת הג'אז הזו והתעלם כמעט לגמרי (למרבה הצער) מסגנונות אחרים בהם מיטשל יצרה בהצלחה לא פחותה. אפילו את השיר "וודסטוק", שהופיע באלבום הכפול, החליטה לא להכניס. זה חבל, כי חסרה תמונה מלאה של המוסיקה שלה, אבל זו עדיין מזכרת מרגשת ליוצרת מאד מיוחדת ומקורית שעושה מה שהיא רוצה לעשות, ועוד בצורה מושלמת.

מרתק לראות איך הכל השתנה בעולם המוסיקה ב-25 השנים האלו. בהופעה הזו מיטשל לא מנסה למצוא חן בכוח, לא מתאמצת להיות סקסית בריקוד, לא נעזרת בתפאורה או אפקטים של תאורה. למעשה, זה היה אחד השיאים בקריירה של מיטשל. אחר כך, למרות שהמשיכה ליצור מוסיקה נהדרת (היא הוציאה מאז עוד שמונה אלבומים בהם כמעט זנחה את הג'אז לטובת רוק, מוסיקת עולם ואפילו ניסיונות אלקטרוניים) ולמרות שנחשבה לאייקון וקיבלה לא מעט ביקורות מהסוג שפתח את הכתבה הזו, בעולם המוסיקה הממוסחר היא נחשבה כמו רבים מבני דורה ל"לא רלבנטית".

תחושת העייפות מהמאבק התמידי על מעמדה ועל עצם היכולת להמשיך ולהקליט, ובמקביל החמרה קשה במצבה הבריאותי, הובילו את מיטשל להכריז בסוף שנת 2002 שהיא פורשת לנצח מפעילות מוסיקלית. *

Shadows and Light, 57 דקות, יבוא: האוזן השלישית