מטוטלת הגנת בית המגורים

מתיחת הקו המאזן נכונה בין זכות הקניין של הנושה, זכותו לגבות מהחייב את חובו, לבין זכות החייב לכבוד-אנוש ולקיום מינימלי, היא הזכות לבל יביאוהו הליכי גביית החוב לידי עוני מוחלט ולידי זריקתו לרחוב (ולעיתים, יחד עימו, גם זריקת בני משפחתו לרחוב), מעסיקה את המחוקק ואת בתי המשפט שנים רבות.

שלוש הוראות חוק עוסקות בנושא, כל אחת על פי הקשרה - סעיף 38(א) לחוק ההוצאה לפועל, סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וסעיף 86א' לפקודת פשיטת הרגל. סעיף 38(א), שהוא זה המצוי במוקד פסק דינו של בית המשפט העליון מאתמול, מקנה לחייב שמישכן את דירת מגוריו כבטוחה, ולא פרע את חובו, הגנה במסגרת פינויו מדירתו. מכוחה של ההגנה היחסית הניתנת לו, על הנושה המממש את דירת החייב להבטיח לאחרון "דיור חלוף".

הלכת פי.אף.איי. (רע"א 1132/94, פ"ד מ"ט(5), 215), שנוסחה בידי שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל, היתה להלכה המחייבת לעניין הציר המרכזי בפרשנותן של ההוראות דלעיל. נקבע בה, שלצורך הסרת ההגנה הניתנת לחייב, על הנושה להקפיד ולציין בשטר המשכנתא, כי במקרה של מימוש לא יהיה החייב מוגן בהגנה הניתנת לו בסעיפים דלעיל. שלילת הגנה הנרשמת בלשון כוללנית ובלא לציין את הסעיף הספציפי של החוק שאת ההגנה שבו מבקשים הצדדים לשלול, לא תסייע לנושה.

פרשנות זו נסמכה על לשונה ותכליתה של ההגנה הניתנת בסעיפים דלעיל. ההגנה נועדה למנוע את השלכתם לרחוב של החייב ובני משפחתו הגרים עימו, ואת הותרתם ללא קורת גג מחמת דחקו של החייב. בידי הנושה ניתן אמנם הכוח למכור את דירת החייב תוך פינויו מתוכה, גם מבלי להעמיד לרשותו דיור חלוף, ואולם זהו היוצא מן הכלל, חריג שיש להשתמש בו ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות.

הלכת פס"ד פי.אף.איי. אומצה בפסיקה מאוחרת לה, תוך הדגשת המטרות הסוציאליות המונחות ביסוד ההוראות הנ"ל והצורך ביצירת איזון הולם בין זכות הנושה לגבות את חובו תוך הגנה על קניינו לבין כבודו של האדם והזכות הנגזרת ממנו ליהנות מקורת גג לו ולבני משפחתו (רע"א 7700/95, פ"ד נ'(1), 338; רע"א 4649/97, לא פורסם; ע"א 650/98, פ"ד נ"ג(4), 433; ה"פ (ת"א) 777/89, לא פורסם; המ' (ב"ש) 2334/96, לא פורסם).

בצד הלכות אלו, יש שסברו כי תקלה יצאה מלפני המחוקק בחוקקו את ההגנה האמורה, שכיום אין לה מקום והצדקה. לפי דעה זו, עם שינוי העיתים נשתנו הצרכים, המושגים והמציאות הכלכלית חברתית. הדייר אינו תמיד אדם מחוסר-כל הראוי להגנה, ובעל הנכס אינו תמיד גביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה נשמעה קריאה לצמצום תחולתה של ההגנה בחוק ובפסיקה (ע"א 3295/94, פ"ד נ'(5), 111).

בחודש פברואר 03' כתבה השופטת דליה דורנר פס"ד המקצץ בפועל את כנפיה של הלכת פי.אף.איי (ע"א 1679/01 בנק משכן נ. שפייזמן ואח'). "איזכור סעיף החוק כתנאי להסרת ההגנה אינו מתחייב מלשון סעיף 33(ג'), אלא הוא פרי פירוש מרחיב של ההגנה, אשר על רקע מציאות שונה אינו יכול עוד לעמוד", כתבה אז השופטת דורנר. "זאת ועוד, זכות הקניין היום הינה זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

אכן, השופטת דורנר התייחסה שם להגנה של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, ובפסק הדין שם וגם בפסק הדין מאתמול היא מבקשת לערוך הבחנה בין ההגנה שבסעיף 33 לבין ההגנה שבסעיף 38(א) לחוק ההוצל"פ. למרות זאת, ברי הדבר שעמדתה באשר למיקום הגיאוגרפי של נקודת האיזון שבין זכויות החייב לבין זכויות הנושה היתה שונה מזו של השופט טירקל.

אתמול, כאמור, ניתן פס"ד נוסף של בית המשפט העליון (נכתב ע"י השופט אליעזר ריבלין). מבחינה טכנית, הוא שונה מההלכה שנפסקה ע"י השופט טירקל, בכך שנקבע בו שהעיקר אינו גלום בביטול מפורש של סעיף ההגנה. מבחינה מהותית, ניתן לקבוע, שלמצער שב בית המשפט העליון ואימץ את הלכת פס"ד פי.אף.איי.

המדובר היה בערבות שערבה אמו של חייב שנטל כספים מחברת הלוואה חוץ-בנקאית, תוך שעבוד דירתה להבטחת פירעון החוב. החוב לא נפרע והחברה המלווה ביקשה לממש את דירת האם. בהסכם הערבות נכתב שהאם מוותרת על ההגנות הנתונות לה בסעיפים המצוינים לעיל. ואולם, השאלה הפעם היתה ממוקדת יותר - האם הבהירה החברה לאם את פשר התחייבותה, וביתר מיקוד - את הסיכון כי היא עלולה להיות מושלכת מביתה, מבלי שיסופק לה "דיור חלוף"?

השופט אליעזר ריבלין חזר למהות הגישה שהיתווה השופט טירקל בעבר, הנשענת על גישה פרשנית הגורסת ש"פרשנותו של חריג הוויתור המפורש צריך שתהא 'דווקנית', וכי אין לעשות שימוש בחריג זה אלא 'ביד קמוצה, בזהירות ובדקדקנות'". העיקר, לגישתו של השופט ריבלין, נעוץ במהות ולא בטכניקה, בוויתור המפורש של החייב על ההגנה, ולא באיזכור הטכני של סעיפי ההגנה שעליהם הוא מוותר.

אם נרצה, אפוא, ניתן לקבוע שפסק הדין האחרון אף מרחיב את ההגנה הניתנת לחייבים. מן העת הזו ואילך, לא די לו לנושה כי יצביע על כך שהחייב ויתר על סעיפי ההגנה. עליו יהא להוכיח את קיומם של תנאים נוספים, שחלקם מצוינים מפורשות בפסק הדין. כך, לדוגמא, נקבע ש"על המערערת היתה מוטלת החובה - חובה של הגינות - שלא להסתפק בניסוח האחיד, והסתום לעין הבלתי מקצועית, של סעיפי הוויתור. היה עליה להוסיף ולהבהיר - אם במסגרת המסמכים ואם בעל פה - את דבר קיומה של הזכות לסידור חלוף, ואת נפקות הוויתור עליה". חובה זו מקבלת משנה תוקף, דווקא משמדובר בהלוואות חוץ בנקאיות. יתר על כן, "אם קיימת אפשרות להעניק את ההלוואה בלא ויתור על הזכות לסידור חלוף - ולו במחיר הרעה בתנאים האחרים של ההלוואה (כגון הגדלת שיעור הריבית) - יש להביא אפשרות זו בפני הלווה או הערב". *

(ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ. רייז, פס"ד מיום 21.3.04. השופטים דליה דורנר, אליעזר ריבלין ומרים נאור)