בלי אינטרס אמיתי לפתרון

המדינה בוודאי שלא מיהרה לסיים את הסכסוך, מתוך חשש שאולי בסופו של דבר תצטרך בכל זאת לשלם, ולכן המצב הנוח ביותר מבחינתה היה להמשיך ולהתדיין בפני הבורר, משה נסים, שגם לו לא אצה הדרך. ניתוק הסוכנות מהחוזה היה מסבך את המדינה בשאלות פוליטיות וערכיות, ובשאלת בעלות על הקרקע, נושאים שאף אחד לא מתנדב לדון בהם.

התמונה השתנתה לאחרונה, בעקבות פסקי הדין בעניין הקיבוצים מגל ובית נחמיה. במקרה של מגל, הורה בית המשפט למינהל לחתום עם הקיבוץ על חוזה דו-צדדי, ולבטל בכך את החוזה המשולש הקושר את הקיבוץ לסוכנות היהודית. בפסק דין בית נחמיה קבע בית המשפט שאגרת החוב שחייב הקיבוץ לסוכנות היא חוב כספי בלבד, ואינה כולל הבטחת תשלום פיצויים בעקבות שינוי הייעוד. פסק דין זה אמנם מתייחס לאגרות חוב בלבד, אך בעלי אוזניים רגישות בסוכנות יכולים להתחיל לדאוג מפני החלטת הבג"ץ.

מי שאצה לו הדרך עתה היא הסוכנות, ומדוע לא? במקום להמשיך ולהתקוטט בבית המשפט, מבטיחה לה המדינה צ'ק שנתי של 50 מיליון דולר, באמצעותו יוכלו נציגיה להמשיך להסתובב בעולם ולדאוג לעם היהודי. השאלה הנשאלת היא, מה חושבת על כך הפרקליטות, ומה יגיד על כך האוצר, כשיתבקש שוב לחתום על צ'ק לטובת הסוכנות?