קנס על החשבון

ההעמדה לדין בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין צופה פני עבר. היא מיועדת להעניש את המפר על פעולות ההפרה שביצע בעבר, בטרם ההעמדה לדין. לא כך ההליכים והסנקציות שבסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. אלו מיועדים לכפות ציות עתידי לצו ולא לענוש בגין הפרות בעבר. על הסעיף נאמר כי הוא "צופה פני עתיד".

תימה זו היא שהובילה למחלוקת בין שופטי בית המשפט העליון, מחלוקת שתפורט להלן. אך תחילה לסיפור המעשה שברקע פסק הדין. בית המשפט המחוזי בת"א נתן צו מניעה שאסר על המערער לשווק פרחים מזן מסוים. לטענת המשיבים, המערער הפר את הצו. לפיכך, הם נקטו נגדו בהליך לפי סעיף 6 לפקודה.

בית המשפט המחוזי מצא שהמערער אכן הפר את הצו, וביודעין. כן נקבע שההפרה בוצעה בהיקף נרחב ביותר ולמטרות מסחריות. לפיכך, ראה בית המשפט המחוזי להטיל על המערער קנס כספי כבד, שישיג את מטרת "השכנוע", שלא כדאי להפר את הצו. הוא הטיל עליו לשלם קנס בסכום 75,000 שקלים, בציינו שהפרה נוספת תוביל להטלת קנס גבוה יותר, ואולי אפילו למאסר.

המערער עירער לבית המשפט העליון. טענתו התפצלה לשני ראשים - במישור העקרוני, לשיטתו לא מוסמך בית המשפט להטיל קנס בפועל מכוח סעיף 6 לפקודה, אלא רק קנס על תנאי; במישור הפרטני, טענתו היתה שבמקרה הנדון ניתן היה להסתפק בהטלתו של קנס על תנאי, שהיה ממילא משיג את מטרת ההרתעה העתידית.

שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו לטענה השניה. הם נחלקו דווקא בטענה העקרונית, בשאלה האם באופן עקרוני מוסמך בית המשפט להטיל כבר בבקשה הראשונה המוגשת לו לפי סעיף 6 לפקודה תשלום קנס בפועל, או שמא הוא מוגבל להטלת קנס על תנאי בלבד (ובהתאמה, בנושא סנקציית המאסר).

השופטת מרים נאור סברה כדעת המערער. לשיטתה, בית המשפט מוגבל להטלת קנס (ומאסר) על תנאי, שרק אם תימשך ההפרה ניתן יהא להפעילם לסנקציה בפועל. למסקנתה זו הגיעה השופטת נאור מתוך אותה תימת-יסוד, לפיה סעיף 6 לפקודת בית המשפט "צופה פני עתיד".

יצוין שלדעה זו של השופטת מצויים תימוכין בפסיקת בתי המשפט ובדעות מלומדים. כך, נפסק במספר מקרים, ש"לא יהא מימוש העונש המרתיע בעתיד אוטומטי והוא יופעל על פי שיקול דעת בית המשפט במקרה של הפרה נוספת" (ע"פ 1160/98, פ"ד נ"ד(1), 230; ע"פ 423/88, פ"ד מ"ד(3), 126).

הנשיא אהרן ברק והשופטת אסתר חיות היו בדעה הפוכה (כאמור, בהקשר לשאלה העקרונית). "גישתי שלי הפוכה", קבע השופט ברק. "לשיטתי, בית המשפט יכול, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס 'בפועל', על אתר, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד".

צריכה האמת להיאמר, שתיזה זו של השופט ברק לכאורה מוקשית היא. שהרי אם מטרת הליכי הביזיון "צופה פני עתיד", הכיצד הטלת קנס (או מאסר) בגין מעשי עבר תהווה סנקציה שתצפה פני עתיד? השופט ברק איננו מתעלם מקושי זה הגלום לכאורה בגישתו.

כמובן שגם הוא יוצא מנקודת ההנחה הגלומה בתימת-היסוד. ואולם, לגישתו, תימת-יסוד זו לא מובילה בהכרח למסקנה, לפיה מוסמך בית המשפט להטיל רק קנס/מאסר על תנאי. מן הבחינה הלשונית גרידא, אין לתיזת "התנאי" עיגון לשוני בסעיף 6 לפקודה.

מן הבחינה התכליתית, לגישת ברק, דווקא ראוי לאפשר במקרים מתאימים הטלת קנס/מאסר בפועל, והכל בכדי לקיים אכיפה יעילה של צווי בתי המשפט ולשמור על הסעיף כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע. בסנקציה העונשית המצויה בסעיף 287 לחוק העונשין אין די, שכן היא איננה מספקת כלי מרתיע מיידי ואפקטיבי.

"אמת, קיים בקנס שמופעל על אתר אלמנט עונשי", המשיך וכתב השופט ברק, "אולם, אין בכך כדי לשנות לעניין עצם הסמכות השיפוטית להטילו. זהו אופיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הכולל 'אלמנט עונשי מסויים', והדברים עולים כבר משם הפקודה העושה שימוש במונח 'בזיון'. הליך הביזיון הוא הליך מעורב אזרחי-פלילי".

למרות המחלוקת במישור העקרוני, הסכימו שלושת השופטים שבנסיבות המקרה הנדון, ראוי היה להטיל אך ורק קנס על תנאי. גם השופטים ברק וחיות מסכימים, שהגם שלבית המשפט מוקנית סמכות להטיל קנס בפועל, סמכות לחוד ושיקול דעת בהפעלתה לחוד.

"סנקציה חריפה מדי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט", המשיך וקבע השופט ברק. "יש 'לתפור' את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי ביזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית".

במקרה הנדון, הטלת סנקציה של קנס על תנאי בסכום של 75,000 שקלים מקיימת את אותה מידתיות ראויה ויש בה להרתיע את המערער מפני הפרה עתידית.

(ע"פ 5177/03 מור נ. דנצינגר-משק פרחים "דן", פס"ד מיום 4.4.04. הנשיא אהרן ברק והשופטות מרים נאור ואסתר חיות)