הכוהנת הגדולה מן החלומות

מעניין במה הירהרה הגב' אבי (אביגיל) כהן, ה"גורו" התורנית של וול-סטריט, כאשר הקשיבה באמצעות תרגום סימולטני להערותיו האביריות של ראש הממשלה, שכוונו לעבר נגיד בנק ישראל. לפי הנוכחים, הן נועדו להעמידו במקומו, ולשלול ממנו את עטרת המנצחים בה התקשט כל ימי הכנס.

לפני כן, ישבו נתניהו ויעקב פרנקל אל שולחן הכבוד והחליפו חיוכים והערות, כשבתווך יושבת היא, ומתבוננת בהם בתערובת של יראת כבוד ותמיהה. מה עוד יאמרו בשפתם המשונה? אולם הגב' כהן, שבאה לישראל כדי לשמוע יותר מאשר להשמיע, לא התאכזבה: שיעור כזה על הכלכלה הישראלית אי-אפשר לקבל בקורנל או באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון.

הכנס השנתי של "המכון לדמוקרטיה" בזכרון יעקב זימן השבוע מיפגש בינ-תרבותי כביכול. מחד, משלחת של 16 אנליסטים בכירים ומחוייטים שהגיעו מוולסטריט, ועוד מגולדמן-זאקס, בית ההשקעות כחול הדם (במובן המטפורי. מייסדיו הם שני רוכלים יהודים מפילדלפיה). ומאידך, צמרת התאגידים הישראלית ומינהל המדינה בעבר ובהווה. זו שלעולם לא תדע להתאים כהלכה את צבע העניבה לחליפה, או גוון המטפחת לכיס המקטורן.

"הכלכלה הישראלית צמחה באופן מרשים", אמרה אבי כהן. אילו ניתן היה לשפוט ביצועים כלכליים-חברתיים על סמך סטטיסטיקות מאקרו-כלכליות לבדן, היינו היום המאושרים בעמי תבל, למעט אותם 170 אלף מובטלים מקרבנו. אלא שכלכלה היא גם עניין של תרבות. כולל מה שהאנגלו-סאכסים מכנים Accountability. קרי, האחריות שהקברניט נוטל על החלטותיו או אי-החלטותיו.

באמריקה, אדם נשפט לפי התוצאות. הוא יכול לבצע אנליזות מבריקות של חברות בורסאיות, ולהמליץ על מניה א' או ב', והנה, כאשר המלצותיו מתגשמות, הוא הופך ל"גורו השקעות". לכאורה, עיסוק קטנוני במכפילי רווח, מגמות ריבית וכיו"ב. לאמיתו של דבר, חלק בלתי נפרד משידרה כלכלית מוצקה.

המניה הנסקרת צריכה לעמוד בקריטריונים של ריווחיות, המשקיעים צריכים לציית לאנליזה הנכונה, והאנליסט(ית) נשפט יום יום על מעשיו. אומה המייסדת נבחרות יעילות ורציונליות שכאלה, אינה יכולה ליפול ולהיחבל קשה, מדי.

השאלה לא אם הגב' כהן תיצדק בתחזיתה, ומדד הדאו יעפיל ל-9,300 נקודות עד סוף השנה. אלא מתי תימצא הסינתיזה הזו בין היצירתיות הישראלית והשיטתיות האמריקנית. מחוז חפצנו אינו גולדמן-זאקס, על גינוניו הייחודיים, אלא מעט יותר רציונליות ואחריות.

ישראל, מבחינה זו, מזכירה את גולדמן-זאקס של שנת 1882. השנה בה חבר סמיואל זאקס אל חתנו יליד גרמניה, מרקוס גולדמן, והשניים שיחרו לפתחן של חברות יהודיות והציעו להן שירותי ניכיון שטרי חוב. מן השטעטל טרם נחלצנו. לגודל הבושה, עלינו להרכין ראש אפילו בפני "גורו השקעות"