מהכפר אל העיר ו...הפרבר

ידיעה קטנה שפרסמה התאחדות חקלאי ישראל מספרת על המשך הירידה במספר החקלאים העצמאיים (בעלי חוות וחברי מושבים וקיבוצים העוסקים בחקלאות), ל-18,600 בשנת 2003. מספר החקלאים ירד ב-4.1% בשנת 2002, לאחר ירידה מתמשכת גם בשנים הקודמות. האוכלוסייה הכפרית היהודית בארץ כוללת 980 יישובים המאוגדים ב-52 מועצות אזוריות בתחומי הקו הירוק (ויש עוד 7 מעבר לקו הזה) ומספר הנפשות ביישובים הללו מתקרב לחצי מיליון. שיעור המתפרנסים מחקלאות ביישובים שעדיין מכונים כפריים הוא לכל היותר 15% מהאוכלוסייה.

זקני הארץ שלא הלכו לעולמם ושלא היו ילדים קטנים בשנות החמישים של המאה שחלפה זוכרים את הסיסמה "מהעיר אל הכפר!" שניסרה בחלל לפני יובל שנים. ההתיישבות החקלאית נחשבה אז לעוגן בקליטת העלייה ובהעסקת מובטלים. אמנם, נטיית העולים להתיישב בקיבוצים הייתה מעטה, אבל לא קשה היה להניע רבים מהם להתיישב במושבי עובדים, אף שחלקם הגדול לא הכיר את הקואופרציה המושבית ולכן גם לא ידע אם הוא אוהב אותה או לא.

וחשוב לא פחות, גם הקיבוצים וגם המושבים נשענו על עיבוד נרחב של אדמות. חממות לא היו אז בארץ וטרם התברכנו באפשרות הקיימת עתה, להפיק יבולים גדולים על שטח קטן באמצעות מספר עובדים מצומצם. במקום חממות של צמחי נוי היו אז בארץ שטחים עצומים של שדות כותנה וסלק סוכר וכמובן פרדסי הדרים - פאר היצירה בארץ-ישראל מאז המאה ה-19.

התנועה הזאת, מהעיר אל הכפר ואולי מהאונייה והמטוס אל הכפר, קיבלה ביטוי בהקמת המועצות האזוריות. אכן, לא בכל המועצות דומה המצב לזה שבאזור ים המלח - שם חולש מספר זעום של תושבים על המון דונמים, הרבה בתי מלון ומפעל אשלג אחד. אבל ברוב המועצות האזוריות עדיין שולטת הנוסחה: המון שטח, בעוד שמספר התושבים אינו גדול. שהרי התנועה מהעיר אל הכפר הלכה לעולמה מזמן והיישובים הכפריים כמעט ואינם עוסקים עוד בחקלאות והם חולשים על אדמות שחלקן עוד לא מנוצל כהלכה וחלקן מנוצל למטרות עירוניות טיפוסיות, שבולטים בהן מרכזי קניות ומגרשי חניה אינסופיים סביבם.

צריך להדגיש שמספר החקלאים העצמאיים - כלומר בעלי המשקים המפרנסים חלק ממובטלי תאילנד - יילך ויקטן, תוך כדי הגדלת התפוקה החקלאית וצמצום שטח הגידולים החקלאיים. יתכן מאוד שבעתיד הקרוב יעסקו בפועל בחקלאות רק %10 מן המפרנסים ב-980 היישובים החקלאיים לשעבר. וגם שטח הגידולים ימשיך להצטמצם. הנה, שטח ההדרים כבר ירד מ-426 אלף דונם לפני שלושים שנה לקצת יותר מ-200 אלף דונם, מוזנחים בחלקם, היום. אמנם, שטח המטעים של פירות אחרים, המוזנח גם הוא בחלקו, גדל ליותר מ-600 אלף דונם, אבל שטח גידולי השדה והירקות ירד בשלושים השנים האחרונות מקרוב ל-3 מיליון דונם ל-2.5 מיליון דונם.

בקצרה, המבנה המוניציפלי שהוקם לפני יובל שנים בעבור האוכלוסייה החקלאית כבר אינו משקף מציאות כלשהי. זהו אנכרוניזם גמור, המעורר מחלוקות קשות על הקמת מרכזי קניות ומרכזי עסקים אחרים ועל הארנונה הנובעת מן המרכזים הללו. וכל זאת כאשר המבנה הישן איבד את טעמו גם מבחינה אחרת שהייתה חשובה בעבר, כאשר השיוך המפלגתי של האזרח היה בסיס עיקרי לקיומו.

רק זקני הארץ זוכרים שמספר המועצות האזוריות היה בעבר גדול אפילו מכפי שהוא היום. הסיבה לריבוי המועצות הללו הייתה אז בידוד ישראלים ותיקים מעולים חדשים, אשכנזים מבני עדות המזרח, דתיים מחילוניים, סוציאליסטים רדיקלים חברי השומר הצעיר מסוציאליסטים מתונים חברי מפא"י. בידוד זה הביא בנגב המערבי להקמת המועצות שער הנגב, עזתה, מרחבים ואשכול - נפרדות זו מזו ומערי הפיתוח שבתחומיהן הגיאוגרפיים: שדרות, נתיבות ואופקים. וזאת, כאשר קיבוץ אורים, שהגיאוגרפיה חייבה לשייך אותו למרחבים נכלל בפועל במועצה אזורית אשכול, בהיותו קיבוץ ותיק, שאינו יכול להתערבב במושבי עולים.

ההפרדה האתנית, הערכית והמפלגתית כבר עברה מהעולם - לא רק בתוך המועצות האזוריות אלא גם בתוך רבים מ-980 היישובים עצמם. לא חסרים תומכי ליכוד במושבים שהוקמו על טוהרת מפא"י ולא חסרים תומכי ש"ס במושבים שהוקמו על טוהרת המפד"ל ולא חסרים תומכי מרצ-יחד בקיבוצים השייכים כביכול למפלגת העבודה.

נקודה אחרונה זו חשובה מאוד, אם רוצים להצביע על הרפורמה הדרושה במבנה המוניציפלי, כדי לשקף את המעבר מהכפר אל העיר והפרבר. יש מקום לחשוש, שבעתיד הקרוב לא יוגשם חזונו של ראש העיר תל-אביב, המוכן להקריב את משרתו למען איחוד מוניציפלי של גוש דן - גוש שקשה לדעת בו איפה נגמרת תל-אביב ומתחילה גבעתיים ואיפה נגמרת גבעתיים ומתחילה רמת-גן. אם המדינה מעוניינת בפריסה נכונה ומעשית של האוכלוסייה, הייצור, המסחר, מוקדי התרבות והחינוך, השטחים הירוקים, דרכי התחבורה ו...תשלומי הארנונה, עליה להחליט על מבנה מוניציפלי חדש, שיבטא את התיישנות התפישה שהצדיקה בשעתו הקמת מועצות אזוריות.

עד כה הלכו בארץ בדרך המקובלת כאן בכל התחומים: כיבוי שריפות והטלאת טלאים. כלומר, נסיונות ליישב סכסוכים בין המועצות והעיריות על השטחים המיועדים לריכוזים עסקיים למיניהם ועל הארנונה הנובעת מהם; ניסיונות, כושלים ברובם, להתגבר על הכפילויות המיותרות הנובעות מן התחרות על עסקים מכניסי ארנונה ועל הכפילויות בהקמת היכלי תרבות, העומדים ריקים ברוב ערבי השנה.

אין טעם לקיים מועצות אזוריות, כאשר ביישובים הכפריים-כביכול יש מקום להתיישבות פרברית בהיקף של רבבות משפחות. אין טעם בקיום מועצות אזוריות כאשר ביישובים החקלאיים-כביכול באזור המרכז יש תוכניות לשטחי תעסוקה לא-חקלאית בהיקף של 3.5 מיליון מטרים רבועים. אין טעם לדבוק בתפישה השיתופית עליה מושתת הקיבוץ, כאשר הקיבוץ מוותר על עיקר השיתוף ורושם את הדירות בטאבו על שם הדיירים. אין טעם לקיים את ההפרדה בין זכרון יעקב ומעיין צבי, כאשר הקיבוץ הגובל במושבה החקלאית שהפכה מזמן לעיר, מתכנן למכור חלק מאזור המגורים שלו ליזמי נדל"ן.

בדומה לכך, לא נשארה עוד סיבה להפרדה המוניציפלית בין קריית מלאכי לבין תריסר היישובים הכפריים לשעבר מקיפים אותה - יישובים שפוצלו בעבר בין מועצות אזוריות שונות - "ותיקים" לחוד ו"עולים" לחוד, כאשר כל מועצה החזיקה על אותו מגרש משחטת עופות נפרדת משלה. ואין טעם לעצבן את ערי השרון במרכזי הקנייה והעסקים הענקיים שצמחו כפטריות אחר הגשם בקיבוצי הסביבה, החקלאיים לשעבר.

בקצרה, המעבר מכפר אל העיר והפרבר נמצא בעיצומו. הגיעה השעה לתת לו ביטוי מוניציפלי, משפטי ותקציבי, כראוי לו.