את סרטו של ניסים מוסק ליווה ראיון ישן עם מרדכי ואנונו בו הביע תקווה כי אזרחי ישראל "לא יסמכו על מה שאומרים להם בחדשות, או אומרים להם בטלוויזיה, או אומרים בעיתונות, אלא באמת יחשבו בעצמם".
זו לא עצה מקורית, אבל היא יפה לכל מועד, ראויה לשינון דווקא במדינה דמוקרטית בה עמדת הממסד מסווה את עצמה בפוליפוניה של דובריה, וחשובה במיוחד כשנושא הדיון התקשורתי משיק ל"קודש הקודשים של התעשייה הביטחונית", שכן אז נוטים רוב הדוברים לוותר על השכל הישר ולהשתחוות בפני עמדת מערכת הביטחון.
"מי אתה מרדכי ואנונו?" נפתח במחרוזת של ברברת קומיסרית אופיינית. כמעט כל המומחים שלוקטו להקדמה זו שירטטו דמות הנעה על הסקאלה העגומה שבין בוגד נקלה לפרברט מיני, שמעשיה כמעט והרסו את המדינה (נעם סמל, במעין פרודיה על ז'דנוביזם, נראה שם כשהוא שואל את ניסים מוסק האם מממני סרטו הם גורמים אנטישמיים, או אנטי-ישראליים). יהיו אשר יהיו המממנים, מוסק מבקש לקחת פסק זמן מהגישה הילדותית הזו ולהציג שרטוט אלטרנטיבי ומורכב יותר של מורדי ואנונו, אדם שגם אם ישב בבידוד 12 שנה, לא ימצא 56 סיבות לאהוב את ישראל.
הסרט היה ארכני וחובבני לפרקים, אך חיוניותו נבעה מתפישת עולמו העצמאית, תפישה נדירה שרק הבליטה עוד יותר את מידת התקרנפותה של התקשורת הישראלית.דוגמה אופיינית להתקרנפות שודרה יממה לפני הקרנת הסרט, ב"אולפן המרכזי" של ערוץ 10. גם שם, במסגרת כתבה של בן שני, אפשר היה לשמוע ציטוטים נבחרים מאותו ראיון ישן, אם כי (הפתעה, הפתעה) השורה בה ואנונו דורש להימנע מאמונה עיוורת בתקשורת הושמטה. לכאורה התקיים איזון בכתבתו של שני בין האשמות בדבר היותו של ואנונו תאב בצע בוגדני לכמה מילים מתנצלות על כך שאולי גם שאל כמה שאלות חשובות בנוגע למדיניות האטום הישראלית.
אך הספק שהתעורר נעלם עם סיום הכתבה כשהגברים שבאולפן (מרגלית, רוזן ודרוקר) ניגשו למלאכת פענוח המציאות. אף אחד מהם לא הביע את עמדתו ביחס לקיומם של מצבורי נשק להשמדה המונית הפזורים ברחבי ישראל ללא פיקוח בינלאומי. ויכוח הסרק בין הפרשנים קבר כל אפשרות לדיון משמעותי. אבוי: שוב יידרשו האזרחים לשבת ולחשוב בעצמם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
