דמי שימוש ראויים בין בעל לאישה

זיסמן עטרה (להלן: "התובעת") וזיסמן אריה (להלן: "הנתבע"), נישאו בשנת 1962 ולהם 6 ילדים. בין הצדדים הליכים משפטיים החל משנת 1992, בנושאים שונים וביניהם: אפוטרופסות, מזונות ומשמורת ילדים.

בשנת 1994 ניתן פסק דין שקבע אפוטרופסות בלעדית ומשמורת ייחודית על כל הילדים לנתבע, ואסר על התובעת להתקרב כדי 500 מטר ממקום מגורי הילדים (להלן: "הצו").

כפועל יוצא של הצו, נאלצה התובעת לצאת מהבית, שהיה בבעלות משותפת של בני הזוג (להלן: "הבית"). בפועל, מאז הצו, כ-10 שנים, הצדדים חיים בנפרד, כאשר הנתבע מתגורר בבית והתובעת מתגוררת בדירה בת"א (להלן: "הדירה"), אשר אף היא נכס בבעלות משותפת לצדדים.

התובעת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד הנתבע לתשלום דמי שכירות ראויים בגין התקופה בה עשה הנתבע שימוש ייחודי בבית. התביעה נדונה בפני השופטת מילר.

הדרישה לתשלום דמי שכירות ראויים נשענת, כך קובעת השופטת מילר, על יסוד זכות קניינית מושתתת ועל סעיפים 31(א), 33 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. הזכויות על-פי סעיף 33 לחוק המקרקעין פורשו בפסיקה באופן מצמצם, היינו: חיוב השותף המשתמש יחול רק כאשר הוא עושה במקרקעין שימוש בלעדי, באופן שמנע מיתר השותפים שימוש באותם המקרקעין, היה ולא מנע שימוש מהשותף האחר והשימוש הבלעדי נוצר כתוצאה מעזיבת השותף האחר מרצונו לא יחול החיוב (ראה: פס"ד זרקא נ' פארס).

ברוח זו נפסק, לאחר מכן, כי אין עילה לתביעת אישה לדמי שכירות ראויים על פי חוק מקרקעין, כאשר היא שהתה מחוץ למקרקעין משיקוליה ומרצונה.

בע"א (ת"א) 92/1411 ידיד נ' ידיד, גרס ביהמ"ש המחוזי, כי לאחר חוק יסוד כבוד האדם וחירותו יש להגמיש את ההלכה כך שכל מניעה כנה, אמיתית ונמשכת, כשאין זה משנה מי יצר אותה, תגרום לכך כי הצד שעושה שימוש במקרקעין ישלם לשותפו דמי שימוש ראויים בגין חלקו של השותף.

התנאים שקבע ביהמ"ש העליון בפרשת זרקא מחייבים בדיקה בשני נושאים:

* האם הנתבע עשה שימוש בלעדי במקרקעין?

* האם נמנע מהתובעת מלעשות שימוש במקרקעין?

שימוש בלעדי: אין חולק כי במקרה שלפנינו, קובעת השופטת מילר, הנתבע עשה שימוש בבית כל השנים מאז עזיבת התובעת. השאלה שעלינו לבדוק היא, האם השימוש שעשה הינו שימוש בלעדי. לטענת הנתבע לא עשה שימוש בלעדי, שכן בשנים הראשונות התגוררו עמו ילדיו הקטינים, ומאז שבגרו, חלקם עושים שימוש יחד עמו, ומכאן שנשמט הבסיס לשימושו הייחודי.

השופטת מילר דוחה טענה זו. סעיף 33 לחוק המקרקעין עוסק בשותף המשתמש במקרקעין משותפים, וקובע תנאים לחיובו בשכר ראוי ליתר השותפים בעד השימוש.

הילדים אינם שותפים, אין להם כל זכויות במקרקעין. לפיכך, מגוריהם עם האב, אם כקטינים ואם כאורחיו של האב בהיותם בוגרים, אינה משפיעה על העובדה שהנתבע כלפי השותף האחר עושה שימוש בלעדי במקרקעין. לגבי המניעה של התובעת להתגורר בבית: העובדות מצביעות על כך שנמנע מהתובעת להתקרב אל ילדיה. עם זאת, בשום מקום לא נאסר עליה להיכנס לבית המסוים נשוא הדיון. נכון, כי בעת מתן פסק הדין הבית שמש למגורי הקטינים, אולם פסק הדין הורה לנתבע למצוא מקום מגורים עבורו ועבור ילדיו.

אין ספק, כי כל עוד הצו האוסר עליה להתקרב לילדים היה תקף, וכל זמן שהבית שימש למגורי הקטינים, היתה מניעה שהתובעת תעשה שימוש בבית. לכאורה, אפשר היה להמשיך בקו מחשבה זה ולומר, כי בכך שהנתבע לא פעל למציאת מקום מגורים אחר, מנע ממנה שימוש בבית, אולם השופטת מילר אינה סבורה כך. בדיקת העובדות מביאה למסקנה, כי במקרה שלפנינו יש לחלק את התקופה בה מתגורר הנתבע בבית לשתי תקופות. התקופה הראשונה החל מ-1994 ועד להגשת התביעה לשכ"ד ראוי באפריל 2001, והתקופה השנייה החל מהגשת התביעה ועד לפינוי.

לגבי התקופה הראשונה, מדובר באב שקיבל משמורת על שישה ילדים. בבעלות הצדדים היו שני נכסים, התובעת עברה להתגורר בדירה הקטנה, והאב עם ששת הילדים נשארו בבית הגדול. האחריות לילדים חלה על שני ההורים, והתובעת לא ניסתה להתנער מאחריותה. לפיכך, בנסיבות המקרה, היה זה צעד הגיוני שהנתבע עם ילדיו ימשיכו להתגורר בבית הגדול, והנתבעת תעשה שימוש בדירה הקטנה, גם בשל הנוחיות וגם כדי לא לטלטל את הילדים למקום מגורים חדש.

המסקנה מן האמור לעיל היא, כי לתקופה שמיום עזיבת התובעת את הבית ועד להגשת התביעה לשכר ראוי, אין לחייב את הנתבע בשכ"ד ראוי עבור השימוש בבית.

שונה הדבר באשר לתקופה שמיום הגשת התביעה לשכ"ד ראוי ועד לפינוי בפועל. אותה עת, חמישה מתוך ששת הילדים הפכו בגירים, והצו האוסר על האם להתקרב אליהם הפך להיות בלתי רלבנטי. לגבי הבן שהיה בן 17 בעת הגשת התביעה, הצו האוסר על האם להתקרב אליו גם כן לא היה רלבנטי, שכן הוא בוטל בספטמבר 2000. למעשה, נשמט הבסיס לצו שניתן.

בנסיבות המקרה, ולאחר שנים של פרידה, כאשר מערכת היחסים בין הצדדים כה עכורה והנתבע מארח לעיתים את חברתו החדשה, קיימת מניעה ממשית ומתמשכת לחזרת התובעת לביתה, וניתן להבין את המאמצים שעשה הנתבע ויעשה כדי שהתובעת לא תחזור. לכן, בנסיבות כאלה התובעת זכאית לשכר ראוי עבור תקופה זו.

לגבי טענת הקיזוז שהועלתה ע"י הנתבע, השופטת מילר מקבלת את עמדתו כי מדמי השכירות המגיעים לתובעת יש לקזז את דמי השכירות המגיעים לנתבע עבור חלקו בדירה שהתובעת עושה בה שימוש בלעדי, והשכר הראוי לו זכאית התובעת הינו מחצית מההפרש.

התוצאה הסופית: ביהמ"ש ממנה שמאי שיתן חוות דעתו באשר לדמי השכירות הראויים בשני הנכסים, והנתבע חויב לשלם לתובעת דמי שימוש שהינם מחצית ההפרש שבין שכה"ד של הבית לעומת שכה"ד של הדירה.

תמ"ש 00/55364.

בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן.

השופטת: ע. מילר.

בשם התובעת: עו"ד שני מרום.

בשם הנתבע: עו"ד חקלאי ורדה.