יצחק שמיר

החיתולים החד פעמיים קברו את החלום החלוצי. חודש מאי הקרב עומד להיות החודש הקשה ביותר בתולדות הקיבוץ, שייסדו ב-1939 חברי השומר הצעיר יוצאי רומניה. אחת האפשרויות העומדות על הפרק היא פירוקו של הקיבוץ. אפשרות נוספת היא גיבוש תוכנית הבראה רבת שנים. כך או כך - חברי הקיבוץ כבר הפסידו את ביטחונותיהם ואת ממונם. נשאר להם לקוות שלא יפסידו גם את הבית. על כל פנים, על כבודם, אומרים החברים, לא יסכימו לוותר. זו אחת הסיבות שאין נטישה אל מחוזות אחרים, בריאים יותר מבחינה פיננסית.

פרות ושלאף שטונדה בירכתי הר, על רקע גבעות מוריקות, יושבים הבתים של קיבוץ עמיר, רובם ישנים ובלויים, חלקם מטים לנפול. בשעה 11 בבוקר איש לא הילך בשבילים. העובדים הראשונים שנתקלנו בהם היו שלושה ערבים צעירים שסללו פס האטה על הכביש. הפועלים עשו עבודה מיותרת למדי בהתחשב בכך שאופניים הם כלי התחבורה האולטימטיבי של חברי הקיבוץ. "הזמינו אותנו לעשות את העבודה של הקיבוצניקים. ככה זה פה, זה המזל שלנו", אמר אחד הפועלים בטרם יצא עם חבריו להפסקת קפה, פיתות ולבנה. השלושה התיישבו בצלו של מבנה נטוש בלב הקיבוץ, ששימש קודם, כך נראה, כנפחייה.

התקדמנו לעבר הצרכנייה וחלפנו על פני כמה פרות אדישות. "אל תבלבל לי את המוח. אני יוצא לשלאף שטונדה", נזף בצלם אחד המקומיים, רכוב על טרקטור, כאשר זה התבקש להצטלם כשהוא שעון על כף טרקטורו. המשכנו הלאה. הצרכנייה הייתה ריקה מאדם. לאחר שרכשנו צמד בקבוקי שתייה במחיר מסובסד זכינו סוף-סוף לשיתוף פעולה.

נפתלי, אמן קיבוצי ומורה לשעבר בבצלאל, עלה ארצה ומיד עבר, בגלל האידאלים, לקיבוץ עמיר. מ-1956 הוא שם, ואין לו כל כוונה לעזוב. נפתלי: "בינתיים האירועים לא משפיעים עליי כי יש הגנה של בית משפט. אני מקווה שבכנס הנושים לא יחליטו על פירוק, שזה קטסטרופה בשבילנו. אני סומך על בנק הפועלים (הנושה העיקרי), שיידע להיות אחראי לקהילה ולנהל אותה.

אם יגיעו להחלטה שצריך לפרק את הקיבוץ תהיה הרגשה של אובדן דרך והרס חברתי. אני בגילי כבר לא אעזוב. יש כאן כרגע פסיביות וייאוש, כי אין לנו כלום. אני פסימי מאוד. גם כך אנחנו חיים פה בצניעות. הדירה שלי היא בקושי 52 מ"ר".

- איך הגעתם למצב הזה, לעזאזל?

"הכסף הגדול הלך למפעל. אנחנו קיבוץ קטן, יש קיבוצים אחרים, גדולים יותר, במצב כמו שלנו, שהניהול שלהם לא נכון. את התהליך שעובר עמיר עוברים הרבה קיבוצים. החקלאות נפלה, עשינו החלטות לא נכונות, השקענו לא נכון, הלוואות לא נכונות, הערכת השוק שלנו לא הייתה נכונה. השקענו במפעל שהבטיח הרבה מאוד, וגם כשידענו שהוא בהפסדים איומים המשכנו להשקיע, בתקווה שמתישהו הוא יצליח".

- ממה אתם מתקיימים בכל זאת?

"לקיבוץ יש כמה מקורות הכנסה - רפת, לול, הרבה עובדי חוץ שמביאים משכורות. יש גם דירות שאנחנו משכירים. לצערנו אנחנו לא יכולים למכור אדמה".

- והחוב?

"אי אפשר לצאת מהחוב. אף חברה לא יכולה להחזיר 300 מיליון שקל. חבל שהגענו למצב הזה, זה נעשה בתמימות. הכי חמור זה נפילת הרעיון שהיה עמוד השדרה של החברה היהודית הסוציאליסטית".

- וקיבוץ שמיר?

"היחסים מאוד טובים. קורקטיים, אבל טובים. שמיר הוא קיבוץ שעוזר לקיבוצים אחרים כשהם במצוקה. בכל זאת, יש נישואים משותפים וילדים משותפים. פגיעה בקשרים? בשום אופן. יש רגעים שבהם החברים בשמיר צינים כלפינו, אבל בעיניי זה בגדר בדיחה או בשביל הפולקלור. לא כדי לפגוע. אני מאוד שמח ששמיר הצליחו, כי זה אומר שהשיטה של הקיבוץ כן הצליחה".

גאוות יחידה בראשית שנות השבעים לשני הקיבוצים השכנים - עמיר ושמיר - היו מפעלים תעסוקתיים כושלים - לשמיר היה מפעל אופטיקה (אופטיקה שמיר) ולעמיר מפעל טקסטיל.

שני הקיבוצים התמודדו על הקמת מפעל נייר בשטחם, שלימים יהיה למפעל החיתולים טפנוקים. בזכות מכבש הלחצים שהופעל על החברה הקיבוצית, ויש אומרים בזכות פרוטקציה, זכה עמיר להקים את המפעל בשטחו. על פי דוברים שונים, במרוצת השנים חלבה הנהלת הקיבוץ מהמפעל מעבר ליכולתו, וגם גורמי השוק לא עזרו להצלחת העסק. האגיס ופמפרס הזרות חדרו לשוק הישראלי באגרסיביות, וטפנוקים נשאר עם גאוות יחידה, ותו לו. אף אמא לא קונה חיתולים כי הם כחול- לבן.

"הקיבוץ נהנה מהמפעל כשהיה לו וגם כשלא היה לו", אומר אחד החברים. "המפעל העביר כספים לקיבוץ, כחלק ממקסם שווא שהוא יצר. עד לפני שנה זה היה ככה. זה חלק מהמבנה הקלוקל של לפני ההפרטה".

אורן גוטסמן, נאמן בית המשפט ויו"ר הוועד הממונה, אסר על חברי הנהלת הקיבוץ להתראיין לכתבה. "רק זה חסר לי", הוא אומר, "כתבה בעיתון שבועות ספורים לפני ההחלטה הגורלית בעניין הקיבוץ. טוב בטח לא ייצא מזה". ואגב, גם בשמיר, מהסיבות ההפוכות, נתנו הוראה גורפת שלא להתראיין.

תן וקח "כאילו שייצא מההחלטה משהו טוב", אומר בכעס גל מור, בן 38, חבר הקיבוץ. "אנחנו שותפים לחוב שאנחנו לא אחראים לו. אני לא יכול להחזיר חובות. אין לי ממה".

- למה זה קרה?

"זאת שאלה מאוד מורכבת. קודם כול, התעשייה שלנו קרסה כבר לפני הרבה שנים, לא ב-2004. היינו 'קיבוץ בלון', עם הבלון הכי גדו שרק אפשר: החוב של הקיבוץ תפח בגלל ריבית של שנים של הלוואות משנות השמונים. לקחו הלוואה, הקימו מפעל, לא עמדו בהחזר, החוב תפח והפך לבלון, עד שעמד על 300 מיליון שקל. מה גם שקבעו לנו החזר מעל ליכולת שלנו, על פי שנת ייצוג לא מייצגת. קבעו לנו להחזיר תשעה מיליון שקלים בשנה; לא יכולנו להחזיר אפילו שני מיליון. כל זה היה בתקופה של הקיבוץ מהדגם הישן, לפני ההפרטה. הקיבוץ אז התנהל על פי מודלים של 'תן כמה שפחות, קח כמה שיותר'".

"אני פה משנת 1965, מהשכבה של הדור השני, דור הבנים הבוגרים", אומרת חנה ומחנה אופניים על מצע הדשא שבפאתי רחבת חדר האוכל.

- הקיבוץ שלכם בהקפאת הליכים, ואילו הקיבוץ השכן מרוויח מיליונים ומנפיק כל עוד רוחו בו.

"ודאי שיש תסכול, זה טבעי. אני מוכרחה להגיד שהקהילה שלנו מתנהלת היטב. המזל שלנו הוא שאנשים מנהלים את חייהם בשגרה, משתדלים לחיות כרגיל. לא עם הראש באדמה. אנחנו מקווים שהכול יסתדר ומקווים לצאת לדרך חדשה. להגיד שאנחנו חוגגים? זה רחוק מלהיות האמת. מקווים שיהיה בסדר עם הנושים, שנעמוד ונתחזק. זה לא פיקניק, אבל זה המצב".

- החברים עוזרים זה לזה לשרוד את המשבר?

"מבחינה אישית בין החברים אין עזרה. כל אחד בפני עצמו".

- ואנשים בכל זאת לא עוזבים?

"לא, לא היו עזיבות. ממש לא. אני מוכרחה להודות שלמרות שזה קרה לא היו עזיבות. יש פה אנשים לא לוחמניים, אנחנו באמת מקווים לצאת לדרך חדשה. מקווים שהמצב יהיה טוב. אנחנו לא יוצאי דופן לצערנו, יש עוד הרבה קיבוצים במצב שלנו".

20 שקל לארוחה חגית ורד, חברת קיבוץ עמיר, ממשיכה: "הסבים שלנו שהקימו את הקיבוץ חלמו על אידאולוגיה, הבנים שלהם לא הפנימו, ואנחנו משלמים את המחיר".

- יש מחשבות על מעבר לקיבוץ אחר או לעיר?

"לא. אני מקווה שכולנו נישאר. ככה אנחנו רוצים שזה יהיה, שנישאר ביחד. יש פה קהילה, יש ילודה, יש המשכיות. בעצם, לצערי אני לא מאמינה שזה יישאר ככה".

- פגשתי בקיבוץ אנשים שנראה שהם כבר בשלב האדישות.

"זה לא נכון. יש חוסר אונים, יש חוסר ודאות גדול. כל הנכסים משועבדים, ההרגשה ממש לא של שאנטי. אולי דיברת עם אנשים שיש להם עבודה ופרנסה".

- בכל זאת, אולי הם לא מבינים את מלוא המשמעות של הקפאת ההליכים. הם לא רואים איך חייהם ישתנו. יש להם בית, ארוחות, מים וחשמל.

"זה רק נדמה לך. ב-2000 עברנו הפרטה מלאה לכלכלת עבודה. היום החברים משלמים מסים, מצרכים, משלמים מים, חינוך, ארנונה, חשמל. ארוחות בחדר האוכל עולות כסף. 20 שקל לארוחה. אפילו על התרבות אנחנו משלמים. רק על האוויר לא משלמים. תחשוב על בעלי המשפחות, הם נושאים בעול הכי גדול. בני 40 עד 60 עם עבודה אבל בלי פנסיה".

ברוכים הבאים לקיבוץ שמיר קיבוץ שמיר הוא תמונת הנגטיב של קיבוץ עמיר. גם את שמיר, שהוקם חמש שנים אחרי עמיר, ייסד גרעין השומר הצעיר. אנשי הקיבוץ חיים באיכות חיים גבוהה וברווחה כלכלית, כמצופה מקיבוץ עשיר. ליבת ההכנסות של הקיבוץ היא משלושה מפעלים גדולים שעומדים להנפקה בקרוב (כפי שפרסם השבוע שי שלו ב"שוק ההון"): אופטיקה שמיר, מפעל ספאנטק שמתמחה בממחטות לחות ומפעל שלא"ג לייצור בד לא ארוג.

באופן טבעי רמת החיים בקיבוץ גבוהה ומאפיינת רק קיבוצים ספורים ברחבי הארץ. שמיר לא רק מטופח יותר מעמיר (למטיילים, לא לפספס את גן הפסלים); אפילו הנוף של שמיר, הצופה על עמק החולה והרי נפתלי, יפה יותר. חברי קיבוץ שמיר נהנים ממתחם קוסמטיקה (יש גם פדיקור), סוכנות ביטוח וכספומט. אם בעמיר כלי התחבורה הרווח הוא אופניים, בשמיר תמצאו טוסטוסים ואופנועים לרוב. גם מי שכבר נוסע בשבילי הקיבוץ באופניים, לרוב מדובר בדגמים חדשים וספורטיביים. עושה רושם שהפער העצום בין קיבוץ שמיר לשכנו המרושש מעורר בחברים רבים בשמיר אי נוחות. בכל זאת, הם אומרים, מדובר בשכנים ותיקים, שותפים לעשייה ולדרך, במכרים וחברים בעלי עבר והווה משותף. בבית הספר האזורי לומדים בני שני הקיבוצים. מוקדי הבילוי הם משותפים, ומשפחות רבות הוקמו בזכות הקרבה הגאוגרפית בין הקיבוצים.

זה חוסר מזל "אנחנו לא רוצים להיתפס כקיבוץ העשיר. לא נעים לנו עם המצב שאליו הגיע קיבוץ עמיר", אומר איציק כהנא, מנהל הקהילה של הקיבוץ. "זה חוסר מזל. אנחנו זוכרים טוב את התקופות שגם אצלנו היה קשה".

"ההחלטות והבחירות שלנו היו יותר נכונות", מסביר חבר אחר את ההבדלים בין הקיבוצים. "נורא חשוב מי יושב בהנהלה. מעבר לכך, זה עניין של מזל". כנראה מדובר לא רק במזל. אם לפני 15 שנה מפעל האופטיקה של שמיר נחשב לכישלון חרוץ, כיום, הרבה בזכות פיתוח של עדשה לטווח ארוך שהמפעל יזם ורשם עליה פטנט, הוא ההפך הגמור מכישלון.

"בשמיר יש אנשים שיותר מחוברים לעולם הפרקטי", מסביר חבר אחר. "אנחנו יותר מסודרים - גם בהנהלת החשבונות. לא ניירות מצ'וקמקים, אלא ספרים. עבודה של אנשי מקצוע. נעשינו יותר מחושבים כי המפעלים שלנו לא הצליחו. חוץ מזה, בקיבוץ עמיר נפלו עם התחום של החיתולים כי הם הפסידו לכרישים, לחברות בינלאומיות.

"חשוב לציין שבשמיר עשו את תהליך ההפרטה בזמן, מתוך אידאולוגיה. בעמיר - מתוך חוסר ברירה. זה לא שמאז ומתמיד הצלחנו. במשך שנים דשדשנו גם אנחנו ונחלנו כישלונות עם המפעלים שלנו. לא רצינו להגיע למצב כמו של עמיר. אז בטח שהם מרגישים מתוסכלים.

"בעמיר יש יותר מעמדות, כי יש שם כאלה שיש להם וכאלה שאין. אצלנו כמעט לכולם יש. פה מנסים לשמור על קיבוציות, על קהילה. שם, בעמיר, אין דבר כזה קהילה. גם אין שם עבודה, בעצם, כי אין איפה לעבוד. רק עכשיו הם קיבלו את הבום שלהם. הבועה התפוצצה אצלם רק עכשיו, אז מן הסתם הם מיואשים. זה לא כמו פעם שהולכים לרכז המשק והוא מסדר עבודה".

צפון תל אביב ודרום תל אביב הדור הצעיר בשמיר מיטיב לאפיין את ההבדל בינו ובין קיבוץ עמיר. לשאלה לאן מועדות פני הנוער משיבים שניים מצעירי שמיר כי "אל החיים הטובים בשמנת של אצבע הגליל".

"עוד חמש שנים תראה פה צפונים כמו בתל אביב, כי הקיבוץ מתחיל להיעלם. כיום הקיבוצניקיות שולטת פה, אבל מתחילים להרגיש בשינוי. היאפיות נכנסה. אנשים קיבלו בוחטה של כסף, וברור שהם יוסיפו לעצמם קומה לבית ויקנו רכב", אומר אלון רותם, בן 20 משמיר, ומוסיף: "החברים בקיבוץ שמיר יותר יאפים ויותר סנובים, וזה מעבר להתנשאות הכללית של הקיבוצניקים.

פה זה יותר מורגש בגלל הכסף. כשיש כסף אתה לא מסתכל לצדדים".

- יש הבדל בין הצעירים של שמיר ובין אלה של עמיר?

"אצל עמיר יותר ספורטאים, יותר תחרותיים, ואצלנו יש יותר סטלנים. איך אני מסביר את זה? הם תחרותיים כי הם רוצים לנצח, להצליח. אנחנו כבר ניצחנו".

- הבנות נמשכות אליכם יותר בגלל המצב הכלכלי הטוב?

רותם: "הבחורות פה קיבוצניקיות, הן לא מטומטמות, לא מחפשות שידוך עם כסף. אבל יש פה רווקים בני 40 שלובשים חליפה ועניבה ומגיעים עם הקאיה של הקיבוץ למועדונים של פנויים פנויות. בעמיר אין קאיה. אצלם הרווקים בגיל 40 ייצאו על אופנוע. אין להם כמעט מכוניות".

עומר מיכאלי, בן 21: "בשביל בחור בגילי שמיר הוא נקודת פתיחה הרבה יותר טובה. פה מסדרים לי עבודה, אני מקבל מלגה ללימודים. שמיר זה כמו צפון תל אביב, ועמיר זה כמו דרום תל אביב.

"זה לא שאתה חייב לחלוב פרות באמצע הלילה או להוריד זבל. אתה נהנה מאופציות אחרות - עבודה במפעלים בין השאר. להיות חבר קיבוץ אצלנו זה נכס. אין לנו סיבה לא להיות מאושרים. אין לנו מה להתלונן. אני בן 21, יש לי דירה טובה, לא חסר לי כסף. אבל אני לא רואה את בני גילי שם רעבים ללחם. הם יוצאים לאותם מועדונים, לאותם מקומות. אם אתה רוצה לשקוע, אתה תשקע. אם תמשיך לצעוק 'אני מקופח', זה מה שיהיה".

רותם: "אתמול בערב הם ניצחו אותנו בכדורסל בשתי נקודות. זו יריבות שנמשכת שנים, שכוללת עקיצות הדדיות. בסוף המשחק צעקנו, 'ניצחתם, אבל לפחות לנו יש כסף'. באמת, רציתי להביא להם קצת אורז".

מיכאלי: "אנחנו פחות פרקטים מהם. אנחנו ניסע להודו לשלוש שנים, נחזור קצת שרוטים, נדע שהקיבוץ עשיר ושאנחנו נסתדר. אנחנו יודעים שידאגו לנו".

רותם: "הצעירים של עמיר לא חושבים על לנסוע לחו"ל ישר אחרי הצבא. הם רוצים לעבוד, לעשות כסף, גם תוך כדי הלימודים. או שהם נשארים בצה"ל ומטפסים בסולם הדרגות".

"כנראה המזל בכל זאת הולך עם הטובים", מסכם מיכאלי. "לפני חודש ביצעו אצלנו חפירות למי שתייה, ומצאנו מעיינות חמים כמו בחמת גדר. עכשיו אנחנו מחפשים יזמים שיפתחו את המקום מבחינה תיירותית".