בגיליון מרץ של כתב העת "סטודיו" (מס' 151) פרסם עדי אופיר מאמר קצר תחת הכותרת
"פרס ישראל - תנאי העסקה". אופיר כותב: "חובת האמנים לעשות אמנות טובה. אין
לאמנים שום חובה כלפי השלטון. הם אפילו אינם חייבים להתעניין בו. העמדה האזרחית
שלהם מחייבת אותם להיות ביקורתיים כלפי השלטון, גם כשהוא מבקש לפעמים לכבד
אותם או את חבריהם. לפעמים עמדה ביקורתית כלפי השלטון מחייבת לשלול מן השלטון
את הלגיטימציה בכל דרך אפשרית. זה אומר שבתנאים מסוימים ראוי ליוצרים להימנע
גם מן הטקסים וגם מן הפרסים". המאמר, שהתפרסם במלאות שנה להכרזה על משה גרשוני
כחתן פרס ישראל לאמנות, ובעין הסערה סביב הענקת הפרס השנה ליגאל תומרקין, מסביר
כי "מבין כל הדרכים הקיימות לתמוך באמנות, חלוקת פרסים היא הדרך היותר קלה
והפחות יעילה. האמנות מקבלת את התמורה הקטנה ביותר - הפרס מגיע בדרך כלל ליוצר
מבוסס שאינו זקוק לתמיכה, והשלטון מקבל את התמורה הגדולה ביותר: הפרס מכבד
את אלה שמחלקים אותו ומעניק להם מידה של לגיטימיות ואצטלה של בני תרבות". כשביקש
משה גרשוני להסביר בבית המשפט שהוא מתכבד לקבל את הפרס ממדינת ישראל אבל אינו
מוכן שהדבר יותנה בקבלתו מידי נציגי הממשלה דווקא, הבהיר לו בית המשפט שלא
יוכל לקבל את הפרס בלי לשלם את התמורה בלגיטימציה.
קריאת המרד הנוקבת של אופיר מופנית אל קהילת האמנים, אבל נדמה שעוד לפני שמישהו
מהם ייענה לקריאתו, מן הצד האחר כבר הוכרזה מלחמה על האמנות בישראל, ובשנים
האחרונות המדינה מנהלת מסע ארוך של דה-לגיטימציה לעמדות האמנים.
תקרית השגריר הישראלי בשוודיה, צבי מזאל, בינואר האחרון היא שיא חדש ביחס הבוטה
של השלטונות בישראל כלפי האמנות הפלסטית. הביקורת התקשורתית על תקרית השגריר
מזאל התייחסה בעצם כמעט אך ורק ליצירה של האמן דרור פיילר. באווירה השמורה
למצבי חירום לאומיים הוטחו ביצירה השמצות מכל עבר באולפני הטלוויזיה, והיא
הייתה - נקבע חד וחלק בתקשורת הישראלית - לא פחות ממעשה בגידה, בלי שאיש מהדוברים
ראה אותה ממש. אם מישהו התייחס למזאל עצמו, הרי שהוא כונה "ג'ינג'י שובב",
וממשלת ישראל אף גיבתה את מעשהו בישיבתה וראש הממשלה התקשר אליו להביע תמיכה.
נראה שמעתה דמן של יצירות אמנות הוא הפקר. כל מי שיבחר להשחית יצירה, יהיו
טעמיו אשר יהיו, יוכל להיתלות באילן הגבוה-נמוך של הממשלה שגיבתה את הוונדליזם
של מזאל. ארז איתן היא איננה - היא דומה יותר לעץ בונזאי.
"הפוליטיקאי יכול להרוויח כותרת"
האוצר עמי שטייניץ רואה בוונדליזם מסוג זה של מזאל את אחת הנחמות היחידות שעומדות
לרשות פוליטיקאים. "המקרה של השגריר מעיד עד כמה המעמד של האמנות בארץ הוא
חלש בעיני הפוליטיקה. השגריר לא יכול לשנות את המצב בשוודיה, אבל הוא יכול
לדחוף פרוז'קטורים לבריכה. הוא יכול לטפל בעבודה שעומדת חשופה מולו. פעם אחת
ולתמיד הוא יכול להעלים משהו מהעיניים והוא יכול להרוויח כותרת, לא שלילית
דווקא. אפשר לאסור סרט, להוריד עבודה. ברגע שהממסד לא חפץ בה היא אובייקט לטיפול
מהיר. השופטת דליה דורנר ביטאה בפסק הדין שביטל את החלטת המועצה לביקורת סרטים
לאסור את הקרנת הסרט 'ג'נין ג'נין' רגישות לחופש הביטוי: 'חברה דמוקרטית פתוחה,
המקיימת חופש ביטוי מתוך ביטחון כי בערך זה יש לקיים את החברה ולא לאיים עליה,
מוכנה לשאת בשם חופש הביטוי פגיעה, ואפילו פגיעה ניכרת, ברגשות הציבור'".
שטייניץ אצר ב-1998 תערוכה ששמה "אסור", שריכזה עבודות שהוסרו, הוחרמו, הושחתו,
צונזרו, נאטמו והועלמו מעין הציבור. בין השאר, מקרה תערוכת העשור בבנייני האומה
(1958), שהוא אירוע מכונן בתולדות יחסי אמנות-מדינה בישראל. העבודה שנקראת
"עוצמה" הוזמנה מיוסף זריצקי. הוא הוזמן לעצב ציור בגודל חמישה על שישה מטרים
לביתן "הישגי הכלכלה". זריצקי חיבר יחד כעשר יחידות דיקט גדולות ועבד על הציור
הגדול ביותר שיצר מעודו. בערב פתיחת התערוכה ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון,
רתח מזעם על הציור המופשט שלא היה ברור לו, והוא הועבר לביתן צדדי. ג' בנימין
כתב ב"מעריב": "'האמנות המודרנית', אר בי-ג'י, 'אפשר עימה - ואפשר בלעדיה'.
איני יודע אם חייך חיוך חביב של מי שמעיד על עצמו כי טעמו באמנות איננו מן
המעודנים או חיוך אירוני של איש העולם היודע את כל האמת (...) מדוע אי אפשר
לנו בלי מכון מודרני לפיזיקה גרעינית, מכון מודרני לחקר האטום, מכון מודרני
למחקר ביולוגי ואילו אמנות מודרנית - אפשר לנו, לכאורה, אף בלעדיה".
עוד מופיעים בתערוכה אירועים כמו ביטול קטלוג של דוד ריב לתערוכתו במוזיאון
תל אביב ב-1983 בגלל פסים בצבעי הדגל הישראלי והדגל הפלסטיני. האמנים מיכה
אולמן, יאיר גרבוז, משה גרשוני, רפי לביא, מיכל נאמן ויגאל תומרקין פרסמו בפברואר
1984 מכתב למנהל המוזיאון בעיתון "קול תל אביב" - "מרק שפס נכשלת!"
"רק בשנה שעברה והשנה היינו עדים לצנזורה במוזיאון תל אביב", אומר שטייניץ.
"אחלאם שיבלי, אמנית צילום פלסטינית, בדווית, אזרחית ישראל, זכתה בשנת 2002
בפרס גוטסדינר מטעם מוזיאון תל אביב. הפרס השנתי זיכה אותה בסכום של 10,000
דולר ובהצגת תערוכת יחיד במוזיאון. אולריך לוק, אוצר בעל ניסיון בינלאומי מגרמניה
וחבר ועדת הפרס זה חמש שנים, אצר את התצוגה וכתב מאמר, שרק חלק ממנו פורסם
בקטלוג התערוכה. תחת הכותרת 'ערב-א-נעים - כפר לא מוכר' הציגה שיבלי תיעוד
משגרת החיים של היישוב הבדווי הבלתי מוכר בנגב. פרופ' מרדכי עומר, מנכ"ל המוזיאון
והאוצר הראשי, חלק על כמה ניסוחים במאמר וקטע חלק שעסק בהיסטוריה ובמצב הנוכחי
של הבדווים. בהסכמת לוק הוחלף המושג 'כיבוש' במונח 'שליטה', וענייני הרעלת
השדות, הריסת הבתים והעדר שירותי חשמל, מים, תברואה וחינוך הושמטו כליל. נכונותו
של לוק לנסח מחדש את מילות המחלוקת העיקריות, כיבוש והרעלה, לא מנעה מן הצנזור
להוריד את הקטע. בתגובה התפטר לוק מחברותו בוועדת הפרס".
- איזו השפעה יש לאירוע מסוג זה?
"לוק עצמו אמר שחוסר העניין של המוזיאון בקשר בין אמנות, היסטוריה ופוליטיקה
יביא למקרים נוספים של צנזורה, וככה באמת קרה. באוגוסט 2003 מוזיאון תל אביב
הסיר מתערוכה של דוד וקשטיין תשעה ציורים המבוססים על קריקטורות אנטישמיות.
שרת החינוך הייתה מעורבת. נציגי גוף ממשלתי מממן שפונים למוסד תרבות ציבורי
לבקשת שר בממשלה בעניין שיקול דעת מקצועי לא מסייעים לעצמאות מוסד התרבות.
מוסדות תרבות לא נהנים מהמעמד הציבורי החיוני שיש לבית המשפט. קשה לשער שמשרד
המשפטים, שמתקצב את מערכת הצדק, יפנה לופט בעניין תיק מסוים. הצנזורה מסמנת
חריגה חמורה מהמעמד הציבורי של מוסד תרבות. מנהל מוזיאון שנקלע ללחצי צנזורה
מתמודד על חופש הביטוי, הערך העיקרי של התרבות.
כדי למנוע צנזורה יש להתעמת עם לחצים, אילוצים ואיומים עד כדי התפטרות. מי
שנכשל בכך ראוי שיפרוש מתפקידו.
"הצנזורה היא קו אחרון המורה לכל השותפים במפת התרבות על חריגה מגבולות הכוח.
כל ביטוי של צנזורה הוא קצה קרחון - מה שלא מצונזר זה הקרחון שלא רואים, ההשתקה
מרצון של אלה ששוחים עם הזרם. האמנים מתעמתים עם המוזיאון על תפיסת תרבות,
ולא על מקום תצוגה. מוטי עומר הוריד את עצמו לשפל המדרגה בחוסר הביטחון שהוא
מקנה לעבודות שמוצגות אצלו".
- יכול להיות מצב אחר? הרי מוסדות התרבות תלויים בממשלה בתקצוב.
"ג'יימס שניידר, מנהל מוזיאון ישראל, אמר שלא יסיר יצירה בגלל לחץ של ציבור
זה או אחר. לא נסיר, נסביר. אולי זה כי הוא אמריקאי והוא בא ממסורת שונה של
חופש ביטוי. בניו יורק, במוזיאון ברוקלין, הוצגה ב-99' התערוכה 'סנסיישן'.
כמה ימים לפני פתיחת התערוכה ראש העיר ג'וליאני דרש לבטל אותה. הוא איים לפגוע
בכספי התמיכה העירוניים ולהחליף את הוועד המנהל של המוזיאון. בייחוד הוא ציין
כחולניות את הציור 'הבתולה הקדושה מריה' שצייר האמן הבריטי ממוצא ניגרי כריס
אופילי ותמונות אחרות. בציור של אופילי מוצגת מריה כאפריקאית שאחד משדיה עשוי
גלל פילים יבש. תביעת ראש העיר העמידה את המוזיאון במצוקה קשה, אבל מנהל המוזיאון
סירב לצנזורה. המוזיאון פנה לערכאות משפטיות בבקשה למנוע מראש העיר כל פגיעה
במימון הציבורי בגין הצגת התערוכה. אחר כך, בעקבות האירועים, הופיע ב'ניו יורק
טיימס' מאמר מערכת שבו פורסם שבסקר דעת קהל דחה הציבור ביחס של שניים לאחד
את תביעת הצנזורה של ג'וליאני. נכתב שם: 'הציבור מבין שהמוזיאון חייב לאתגר
אותו, אחרת יהפוך לבית נכות, למוסד המנותק לחלוטין מהאמנות של זמננו'".
"ציניות פוליטית"
אל מול הדברים האלה שמגיעים מהצד האחר של האוקיינוס האטלנטי אפשר להעמיד את
ספרו של חתן פרס ישראל אפרים קישון "נקמתו המתוקה של פיקאסו - צלילה לתוך ביצת
האמנות המודרנית" (ידיעות אחרונות). הספר, שנמצא יותר משלושה שבועות ברשימת
רבי המכר בארץ, הוא כתב האשמה אנטי אינטלקטואלי גאה, שמבקש, בטון מבודח ולעגני,
לערער את יסודות האמנות המודרנית והדיבור עליה. הספר מציג את האמנות המודרנית
כקנוניה שנרקמה נגד הקהל.
רשימת העבודות שמופיעות בתערוכה "אסור" נמצאת באתר התערוכה http://www.reshet.com/accounts/asur/index.htm
והיא ארוכה וכוללת, בין השאר, את האירוע המביך שבו דחתה עיריית ירושלים את
המתנה שרצתה להעניק לה עיריית פירנצה לכבוד חגיגות ה-3,000 לעיר - העתק הפסל
"דוד" של מיכלאנג'לו בונרוטי מהמאה ה-16, שמוסכם על הכול שהוא יצירת מופת ונכס
של האנושות כולה; הסרת עבודה של ניר הוד שבה נראה נער חובש כיפה שחבל תלייה
לצווארו במוזיאון חיפה, סמוך לרצח רבין; הסרת הצילום "תפילין" של מיכה קירשנר
שבו נראית המשוררת יונה וולך עירומה ממוזיאון רמת גן בהוראת סגן ראש העיר אברהם
פומרנץ בזמן שמנהל המוזיאון שהה בחו"ל; וכן לחצים לביטול התערוכה "חיה ומות
כאווה בראון" של האמן רועי רוזן ב-1997, ואיומים של סגן ראש עיריית ירושלים
שמואל שקדי לפגוע בתקציב מוזיאון ישראל.
רוזן מסר בזמנו בתגובה: "בגלל הרגישות של הנושאים המטופלים עמלתי על הכנת הפרויקט
במשך קרוב לשלוש שנים. אני יודע שתיתכן פגיעה, וזעם נראה לי לגיטימי, אבל אני
מזועזע מהציניות הפוליטית שבניצול העניין על ידי מר שקדי טרם שהוא טרח כלל
לצפות בתערוכה". גם שר החינוך והתרבות דאז, זבולון המר, קרא להנהלת מוזיאון
ישראל להוריד את התערוכה בלי שביקר בה. כמוהו, גם טומי לפיד, שר המשפטים היום
וכוכב "פופוליטיקה" אז, סירב להגיע לתערוכה, אבל שמח להשמיץ אותה.
"בהקשר הישראלי הקונקרטי שמור לאמנות מקום מבזה", אומר רוזן, שחיבר ב-1995
מאמר בנושא האיבה לחזותי בתרבות הישראלית. "ההד של מבקרי התרבות בארץ לוונדליזם
של מזאל היה זחוח ואירוני, משל כולם מרוויחים כאן פרסום חינם - גם השגריר וגם
פיילר. המבקרים גלשו לביקורת העבודה, כאילו אם העבודה לא טובה במיוחד זה מוריד
מחומרת המעשה. לא משנה איזו יצירה הושמדה - יש עניין עקרוני. ככלל, התייחסו
לזה כאל סערה בכוס מים. אבל זו לא, צריך להגיד חד וחלק - מדובר בפשע. מבחינה
חוקית זה אולי פשע זעיר ברמה של ונדליזם של אוהד כדורגל, אבל מבחינת המשמעות
מדובר במעשה חמור. זו מחלוקת על דברים עקרוניים מאוד. האירוע הזה קשור בהיסטוריה
ארוכה של מאבק שבו השלטון והכנסייה השחיתו עבודות שלא היו לרוחם, והיא מתחילה
במאה השמינית לספירה עם המחלוקת של מנתצי הפסילים, האיקונוקלסטים, בנצרות".
- והעובדה שהממשלה גיבתה את מעשהו של השגריר מטרידה אותך?
"העובדה שהממשלה גיבתה את מזאל, יש בה היגיון מובנה מסוים. ממשלה שעושה פשעים
גדולים, סביר שהשגריר שלה יעשה פשעים קטנים. אצלנו ככל שאתה מתקדם יותר בסולם,
הפושע יותר גדול. המעשה של השגריר שייך לניסיון להשיג הון בפוליטיקה הפנימית.
זה מעשה פשע חמור בפוליטיקה החוץ-ישראלית, אבל פעוט בפוליטיקה הישראלית. זה
מעשה של ונדל, לא של איש תרבות, ובוודאי לא של נושא משרה ציבורית".
- איך הגיבו לאירוע עמיתים שלך מחוץ לישראל?
"מתוך שיחות שלי עם אנשי תרבות באירופה, היה פער. זה זעזע אנשי אמנות אירופים
זעזוע עמוק. זה מעשה שלא ייעשה. לא היה מקום לאירוניה. הגיוני להשליך מהמעשה
הזה לשגרירים אחרים. אני יכול לצפות מצב שבו שגריר ישראל באיטליה מכה זמר באופרה
לה סקאלה במקל מנצחים כי הוא לבוש בגלבייה. נוצר מצב שבו שגרירי ישראל הם פושעים
מועדים נגד תרבות".
"הייתי מזכיר את ז'דאנוב"
התערוכה של רוזן "חיה ומות כאווה בראון" נפתחה במוזיאון ישראל, ומאז הוצגה
בברלין ובניו יורק, וחלקים ממנה הוצגו באיטליה. היא תועדה והוכנסה לקטלוגים
בינלאומיים ולספרי אמנות המאה העשרים, והיא נחשבת לאבן דרך בתולדות האמנות
הישראלית. "המבנה של סקנדלים שקשורים בפעולה פוליטית נגד אמנות הוא זהה", מספר
רוזן מניסיונו. "דבר ראשון, השערורייה לא מותנית בכלל בראיית העבודה. דבר שני,
השערורייה ניזומה עוד לפני המגע עם יצירת האמנות - השגריר שמע על העבודה. הוא
העיד בראיונות שהוא תכנן מראש לעשות את זה. יש לזה מכנה משותף עם המקרה של
'אווה בראון' - מי שהרים את הכפפה אז היו אנשי מפד"ל ששמעו על התערוכה ולא
ראו אותה. מדובר באינטרס פוליטי גרידא. היצירה היא רק פיון במניפולציה פוליטית".
בנוגע למאמרו של אופיר רוזן חצוי: "יש לדברים הרבה עוצמה. מבחינת ההיגיון האתי
אי אפשר להתעלם מהם, אבל איפה אתה מסמן את הקו? גיבוי לממשלה משתמע גם מתשלום
מסים. בהנחה שרוב המסים שאני משלם הולכים לבנייה בשטחים ומקצתם לתרבות - האם
אני לא משתף פעולה כבר שם? למה הקריאה היא לאקט הזה דווקא? רוב האמנים הם לא
אנשים אמידים. הם נאלצים, גם אם הם לא רוצים, ללחוץ את ידה של לימור לבנת בטקס
הענקת הפרס, כי הם חיים בדוחק. לרוב הם עובדים ביותר ממשרה אחת - בהוראה או
בעבודות אחרות. ההצעה של עדי אופיר לפעולה ישירה מעוררת אותי לחשוב שאני כבר-תמיד
חלק מהמדינה, ולא מתקיים באופן אוטונומי. זה כמו עבודות אמנות שמתנגדות לסדר
הקפיטליסטי של שוק האמנות שבו הן מתקיימות. אולי התבדלות היא לא העמדה האולטימטיבית.
אנדי וורהול הפך את עצמו בדרך מעט גרוטסקית למוצר צריכה, וכך חידד עוד את הבעייתיות
של המערכת הקפיטליסטית. אפשר לחשוב על עמדות מקבילות לאלה של וורהול שרצוי
לאמן ישראלי לאמץ בנוגע למשטר הכיבוש".
- מה דעתך על ספרו של קישון?
"אני הייתי מזכיר את ז'דאנוב בברית המועצות ואת תערוכת האמנות המנוונת בגרמניה
הנאצית כתמרורי אזהרה. טיעוניו של היטלר ערב הפתיחה של תערוכת האמנות הגרמנית
במינכן ב-1937 דומים במידה מבהילה לטיעונים הנשמעים תדיר כלפי אמנות עכשווית
מפי דוברים קונסבטיבים. אין כוונתי, כמובן, להשוות את הכוח הפוליטי של ז'דאנוב
או של היטלר לרטוריקה של קישון - אלה מקרים שבהם הפוליטיקה מצביעה על אמנות
מודרנית כמחלה. העוינות לאמנות אצלנו, יש לה מקורות עמוקים שקשורים באיסור
על פסילים ביהדות ובפוריטניות הציונית. האיבה לאמנות בארץ והחשד בה מתבטאים
במוסדות האמנות עצמם. זה בא לידי ביטוי, למשל, במדיניות אסיפה בעייתית במוזיאונים.
קהילת האמנות המקומית לא השכילה לייצר מודלים תאורטיים חזקים שייאבקו בהתערבות
הפוליטיקה באמנות".
"תומרקין הוא לא אמן, הוא קשטן בכיר"
חיים דעואל-לוסקי, חרש תרבות, אצר עם רוזן שתי תערוכות מחאה רבות משתתפים במהלך
האינתיפאדה הנוכחית, "נגד היד החזקה" ו"האמיני יום יבוא".
דעואל-לוסקי: "זו עמדה בעייתית, להגיד לא לקבל מהמדינה כלום. זה עניין מאוד
משתנה. לאמנות יש עמדה מאוד משתנה מול הכוח. בכל נקודה אמנות צריכה להגדיר
מחדש את המערכת. זה התנאי ליצירה כדי שאקרא לה אמנות - אם היא קשורה בהגדרה
מחודשת של יחסי הכוח. מכאן שהיא תמיד בהתנגדות. מתוך ההגדרה שלה היא לא יכולה
לשתף פעולה. אמן הוא סוכן של האמת, לא של הכוח. תומרקין הוא לדעתי לא אמן.
רוב מה שקוראים לו אמנות הוא לגמרי לא אמנות לדעתי. אלה שימושים דקורטיביים
מסחריים. אפשר לומר שתומרקין הוא קשטן בכיר. אם רועי רוזן מקבל את הפרס, אז
זה מתחיל להיות מעניין, כי יש אצלו יסוד של התנגדות וחשיבה מחדש. כל יצירה
שאני מגדיר אמנות חייבת לערער את המערכת".
- אז איך זה שרוב מה שנקרא אמנות לא מערער כלום? האמנים משת"פים?
"אמנים תמיד רוצים להיות חלק, מבחינה רגשית. אלה אנשים עם חוויה רגשית מאוד
גדולה של אמפתיה. הם אמנים - הם רוצים לתת. אמן הוא מי שרוצה לתת לכולם ללא
תמורה. אבל הללא תמורה חייב להיות בתנאים שלו. חוץ מזה, כדי שהוא ייתן מישהו
צריך לרצות לקבל".
- אם כך, איך אתה מסביר את התארגנויות תערוכות המחאה שאתה עצמך יזמת?
"זה מקרי לחלוטין. לנו יש זמן ולו"ז גמיש יותר מלמהנדס. זה לא נכון שאמנים
הם יותר ליברלים. הם משתתפים יותר בהפגנות בגלל שהם פחות בורגנים והשבת שלהם
יותר פנויה. בגלל זה אמנים ארגנו. הייתי שותף להוצאה של הספר לזכר חילמי שושא,
והתערוכות 'האמיני יום יבוא' ו'נגד היד החזקה'. זה סך הכול שלושה-ארבעה אנשים
- כל השאר הם נגררים. אמנים אוהבים להצטרף ליוזמה".
"תמיד איזה תת שר אומר משהו"
בגיליון "סטודיו" האחרון מופיע גם מאמר של דעואל-לוסקי על אירועי "ארטפוקוס"
שנערכו בירושלים. בעבר הם היו ניסיון לארגן ביאנלה לאמנות ישראלית ובינלאומית
בישראל. הפעם נבחר מוזיאון אסירי המחתרות במגרש הרוסים בירושלים לחלל התצוגה.
"כשהזמינו להציג ב'ארטפוקוס', מישהו שהיה אמן היה אומר 'תודה רבה, אבל לא תודה'
- זה מעוז הימין. זה מקום עלייה לרגל למשפחות מתנחלים - לראות את תאי עולי
הגרדום. מי שכן הציגו בסופו של דבר השתדלו לתת לצופים הרגשה של אמנות יפה,
והיו הישגים. יש כמה עבודות שכשלעצמן הן מדהימות. אבל הם משת"פים - הם עשו
אמנות שמאלנית, עבודות פוליטיקלי קורקט. היו צריכים לעשות עבודה מעריצה את
המקום ברוח שלו, אבל לאמנים שנבחרו לא היה אומץ לעשות את זה". בתולדות האמנות
נהוג לדבר על הרגע שבו הקשר בין האמן עצמו ליצירה הופרד בתהליך העבודה. אתה
לא צריך ללוש את החומר כדי שהיצירה תהיה שלך. כבר שנים אמנים מייצרים פרויקטים
עם בתי מלאכה ו"ביצועיסטים". הקשר המחייב שנותר הוא השם שהאמן מותיר על העבודה
- החתימה שלו. כעת נדמה שגם הקשר הזה הופר. לפני שפרשה מעריכת כתב העת "סטודיו"
לאחרונה, פרסמה בו שרה ברייטברג-סמל מאמר שביקר את הסכמתם של האמנים המציגים
ב"ארטפוקוס" לתנאים שהוצבו בפניהם, ובראשם - שמנהל מוזיאון המחתרות, נציג משרד
הביטחון, יאשר את העבודות. "כאמן אתה צריך להגן על המקום שקיבלת בזכות המאבקים
שעשו אמנים לפניך. האמנות נדרשת לתבוע אוטונומיה יחסית. ביצירת אמנות שלו,
לאמן יש יתרון על האזרח הרגיל בחופש הביטוי - זה מה שהמודרניזם השיג וזה יורד
לטמיון כעת. אסור לגעת באמנים - זו הנחת היסוד. קנו את האוטונומיה הזו בחיים
ובדם ובכוח ובמיתולוגיזציה של האמן - האוטונומיה באה מתוך הרעיון שהאמן יודע
את האמת לפני כל אדם אחר", אומרת ברייטברג-סמל, לשעבר אוצרת אמנות ישראלית
במוזיאון תל אביב ובימים אלה כותבת ספר על משה גרשוני. "אמנים צריכים להוכיח
שהם ראויים לזכות שלהם להגיד את האמת. 'ארטפוקוס' היה תקדים - האמנים נתנו
שישימו עליהם אזיקים. זה היה רגע שבר בשבילי. אם הם נותנים שיעשו בהם כך, איך
הם יכולים אחרי זה לדבר נגד הצנזורה?!"
נושא שמעניין את ברייטברג-סמל לא פחות בהקשר זה הוא ספרו של אפרים קישון. "קישון
כתב ספר שלם על האמנות המודרנית כקשקוש - זה ספר שעושה המון רוח והוא מאוד-מאוד
מדובר. באמת המקום של הקהל הוא בעייתי. הוא מרגיש שהוא נדרש לנסות להבין ובו
בזמן אסור לו להגיד את דעתו, כי הוא לא מומחה. אז לכן תמיד יש הרגשת תסכול
ומרמור כשיוצאים מהמוזיאון. מצד אחד יש מאבק של האמנות על הרחבת האוטונומיה
שלה, ומצד שני ישנו החשש שהאמנות היא חסרת השפעה. בעצם אנחנו מצווים להזדעזע
ולהמשיך להתנהג בתרבותיות. התפוצצויות מפעם לפעם מזינות את האמנות, אחרת יש
הרגשה שזה לא משפיע על אף אחד. לא רק בארץ יש לאנשים התקפים של שנאה לאמנות
מודרנית. אחת לכמה חודשים איזה תת שר איפשהו אומר דברים שכולם מובכים מהם,
כי הם נאמרו על ידי תת שר, לא דווקא כי לא מסכימים איתו".
בעקבות אי מתן פרס ישראל לגרשוני ערכה ברייטברג-סמל גיליון מיוחד לכבודו. "היה
חשוב לי שתהיה קהילתיות של האמנים שתטען למען אנשיה, אחרת אין לנו מאיפה לתבוע.
גרשוני פשוט אמר, אני, שעשיתי אמנות נגד שרון בשנות השבעים, לא יכול לבוא וללחוץ
לו את היד עכשיו. אני לא יכול להגיד שלעבודות האלה אין משמעות. אני לא יכול
לעשות כאילו הכול בסדר, כי הכול לא בסדר".
- את רואה איזשהו יסוד מבני ליחסים שבין מדינת ישראל לאמנות הפלסטית?
"בכל זאת במציאות הישראלית יש משהו מסובך ביחס לאמנות כי זה יחס בלי היסטוריה.
האנרגיה הלאומית הלכה להחייאת השפה. עניין בניין האומה התמקד בדבר הזה של הפיכת
העברית משפת קודש לשפת חול. האמנות, שלא הייתה שייכת גם לתהליך החילון, החליטה
שהיא לא הולכת על הפרויקט הלאומי. זו אחת הסיבות, מעבר ליחסים שבין הממסדים
לאמנות מודרנית, שבאופן קבוע יש יחס של חשד ואי נחת כלפי האמנות בארץ".
"הצנוזרה נעשית כדי לקבע אותנו מחוץ לגדר"
יאיר גרבוז, אמן וכותב במדור הסטירי "דבר אחר" במוסף השבת של "ידיעות אחרונות":
"צנזורה היא אחד הדברים המוזרים ביותר. מה רוצות עבודות פוליטיות? עד כמה אפשר
להזדעזע מזה שמישהו רוצה שלום?! להיות צייר בישראל זה פוליטי - אתה לא צריך
להיות דווקא בעד שלום עם הפלסטינים. זה פוליטי כי זה המאבק שנהיה מדינה תרבותית.
כל תערוכה היא פוליטית במובן הזה. אני מסכים שיש עיוורון ויזואלי בחברה שלנו.
אולי בגלל זה אמנות קיבלה כאן מעמד של נבואה, אפילו שהיא לא. כי כאן האמנים
הם היחידים שמסתכלים על החברה, ואז הם פשוט רואים מה קורה סביבם. לא צריך להיות
נביאים בשביל זה".
- ואיך אתה מתמודד בתור אמן עם האנטגוניזם של המדינה?
"אני מרגיש שביצעתי איזושהי הגירה פנימית - שעברתי מהמדינה הקטנה-גדולה ישראל
למדינה פנימית שכוללת רק את מי שאני מכליל בתוכה - זה המילייה שלי, לא חברים
אישיים דווקא. אנשים שעוסקים באמנות, ביצירה, בחינוך לאמנות. אלה אנשים נהדרים
שאני לא מסוגל לעזוב אותם. אבל גם למדינה הקטנה שלי יש ממשלה - ממסד האמנות.
והממשלה הזאת לא שונה מהממשלה של ישראל. הממסד הזה זהה לממשלה של מדינת ישראל,
לצערי. הממסד האמנותי בישראל מורכב מנתניהוהים, וכמוהו, גם עליהם אני לא יכול
לסמוך, וכמוהו, גם הם רואים בי אויב. אחד המאפיינים של הממסד הזה הוא שהוא
לעולם לא איתנו מאותו צד של המתרס - לא בהפגנות, לא בעצומות, לא בטענות נגד
צנזורה. הממסד הזה אפילו לעתים מצנזר אותנו".
- ומטרת הצנזורה הזאת היא לשנות את דעתך?
"הצנזורה לא נעשית כדי לחנך אותנו ולהביא אותנו לדרך הישר, לתקן את דרכינו.
אלא להפך, היא נעשית כדי לקבע את המעמד שלנו מחוץ לגדר דווקא. הם משתמשים בנו
כדי ללבות יצרים. הם לא יודעים איך לשלוט בך - משסים בך את ההמון וקוראים לך
'אויב'. הבעיה שלהם היא שאתה אדם חופשי, אז למה לעזאזל הם צריכים אותך?! במקרה
של מזאל, מלבד יוצרים ממש או אנשים שקרובים לדבר הזה, אף אחד מהממסד התרבותי
לא הבין ממש שאסור לגעת ביצירת אמנות, שאם שגריר רוצה להגיד משהו, שיגיד. כל
מנהלי המוזיאונים בארץ היו צריכים להגיד את זה, 'שישאיר את הידיים בכיסים!'
מושג הפרשנות והביקורתיות לא יכול לעשות צנזורה לעבודה. זה דבר כל כך דינמי
ותלוי בפרשנות של הצופה, שאין מקום לדבר כמו צנזורה. ברוב הפעמים שבהן אנשים
נעלבו, הזדעזעו או נפגעו מעבודות אמנות שהן פוליטיות, אלה היו עבודות שנועדו
לגונן עליהם, על אלה שנעלבו. לו אנשים היו מפעילים את השכל שלהם הם היו יודעים
שמי שעושה סטירה לא מבקש לפגוע בניצולי שואה, בהורים שכולים, בנפגעי תאונות
דרכים, אלא להראות את זילות חיי האדם, את המניפולציות שנעשות בזכר השואה כדי
להצדיק הרג ואת מס השפתיים של הפוליטיקאים. אתה מהפך את הדברים ומביא אותם
לקיצוניות דווקא מתוך אמפתיה לקורבנות".
- אתה מרגיש יחס כפוי טובה לאמנים?
"אף פעם הראשונים הם לא צודקים. מי אמר שצריך לדבר עם אש"ף? הראשון שאמר את
זה הוא בוגד, והאחרון, שרון, שעושה את זה מאוחר מדי ולאט מדי, הוא גיבור ופטריוט.
מי אמר שמלחמת לבנון היא אסון? אנחנו הפגנו מול מוזיאון תל אביב וקראנו, 'אל
תעלו את הטנקים למעלה!' - זה עוד לפני הבוץ וה-40 קילומטר וההסתבכות וסברה
ושתילה והשקרים".
- יש לך הסבר למה העיתונות התייצבה בצד של מזאל ולא של האמנות?
"קודם כול, כמי שגם עוסק בצד מסוים של עיתונות, כמעט אין תחום שהידרדר לוולגריות
ולתת רמה בשנים האחרונות כפי שקרה לעיתונות בארץ. אני לא יכול לתאר לעצמי את
הפער בין הרמה של העיתונות לפני עשר שנים לעומת היום. אדם שעובד בעיתונות מעצבן
אותו שיש עוד בן אדם שבכלל יכול להגיד מה שהוא רוצה, כי הוא לא יכול. הם שונאים
את מי שיש לו מפלט מהתת רמה היומיומית. בעיתון סוף השבוע לאחרונה הייתה בשער
הפניה למוספים - 'סוף טוב: עודד קוטלר וליאורה ריבלין שוב על הבמה', ו'סוף
רע: אמא איבדה את בתה בפיגוע'. מה זה?! גם אני, אם לא הייתי מצייר הייתי שונא
ציירים".
כתבות
ני"ע
