כמה עולה בית של 12 חדרי שינה? נורא תלוי איפה, נכון? ובכן, בית שפריץ לבן כזה, שניצב ליד ארמון קנסינגטון במרכז לונדון, נמכר באחרונה בסכום שיא של 70 מיליון ליש"ט (127 מיליון דולר) למיליארדר ממוצא הודי בשם לאקשמי מיטאל. הבעלים הקודמים שלו היה ברני אקלסטון, הבעלים של חברת מירוצי פורמולה.
כבר מהפיסקה הזו אפשר לגזור כמה מסקנות מעניינות על הכלכלה העולמית והלונדונית. קודם כל, העובדה שהרוכש הוא הודי, במקרה הבעלים של קבוצת LNM, יצרנית הפלדה השנייה בגודלה בעולם, כבר מעידה שהודו בהחלט עלתה על מפת הכלכלה הגדולה העולמית. שנית, מיטאל הוא איש עסקים ממולח, וחזקה עליו שלא היה מוציא 127 מיליון דולר על בית די-פשוט של 12 חדרי שינה, גם אם במיקום מצוין, אלמלא העריך ש-א: הוא יוכל בעתיד למכור את הבית ברווח ו-ב: עדיף לקנות בית כזה בלונדון, ולא, נניח, בית אדיר פי כמה בסכום פעוט יותר בלונג איילנד, פאריס או בברלי הילס.
התשובה היא שכל התשובות נכונות. השיא החדש שהציב מיטאל בשוק הנדל"ן העולמי למגורים שובר בנקל את השיא הקודם, 62 מיליון ליש"ט, ששולמו ב-1997 תמורת בית בהונג קונג שעונה לשם "ג'נסיס". לביל גייטס ממיקרוסופט ולארי אליסון מאורקל, אגב, יש בתים שעולים קצת פחות מהסכום הזה. בארה"ב, כמובן.
אבל לונדון היא כיום בירת הנדל"ן הבינלאומית, ללא עוררין. רק לפני כמה שבועות, סוכנות נדל"ן בשם קנדי אנד קנדי דיווחה על מכירת דירה בצ'לסי תמורת הסכום הפעוט של 27 מיליון ליש"ט. השיא הקודם לדירה היה 45 מיליון דולר, ששולמו תמורת דירה בבניין טיים-וורנר במנהטן.
מה מושך את המיליארדרים ללונדון דווקא? בהחלט ייתכן שבועת הנדל"ן עצמה, ולא מדובר רק על נדל"ן למגורים. סוכנות הנדל"ן הבריטית הידועה קושמן אנד ווייקפילד דיווחה במארס שהשטח המשרדי היקר ביותר בעולם שוכן בווסט אנד של לונדון. מטר רבוע באזור מייפייר מושכר כיום ב-1,367 אירו בשנה, לעומת 878 אירו בפאריס ו-704 אירו בלבד בניו יורק.
המילים "נדל"ן" ו"בועה" כמעט מתחרזות בכלכלה העולמית זה כמה מאות שנים, מסיבות טובות: אין הרבה שווקים שחשופים לתנודות מחזוריות ולטלטלות עזות כל כך במחירים, כמו שוק הנדל"ן.
בשנות ה-80, נהוג היה לומר שהאזור שעליו שוכן הארמון הקיסרי בטוקיו, בערך קילומטר וחצי רבוע, היה שווה כמו כל הקרקעות של קליפורניה. כל אזור טוקיו יכול היה לקנות אז את כל הנכסים של ארה"ב. אחר כך קרס שוק הנדל"ן של טוקיו, עם השלכות על הבנקים עד לימינו אלו, והגיע תורו של השוק ההונג-קונגי. הבועה שלו התנפחה למימדי שיא באמצע שנות ה-90, ונרגעה מעט בעקבות המשבר הכלכלי באסיה ב-1997-1998.
כעת הגיע תורה של לונדון. נעים לראות את הבכורה חוזרת לאירופה, אבל השאלה הגדולה באמת היא על מה מדובר? האם הבועה של לונדון היא שידור חוזר של הבועות בטוקיו ובהונג קונג, או שמדובר על בניין מוצק יותר?
התשובה בהחלט אינה חד-משמעית. יש שלוש סיבות טובות לסולידיות בלתי מצויה בשוק הנדל"ן של לונדון. האחת היא, כמובן, שלונדון הפכה למרכז פיננסי עולמי שעולה בכמה מובנים על ניו יורק וטוקיו. אחת ההשלכות שיש לכך היא הבונוסים שמשולמים כיום למומחי עסקאות-נגזרים מסובכות: 1.5 מיליון ליש"ט בשנה. עוד כמה שנים של בונוסים כאלו, ולדירות בצ'לסי יהיה שוק מצוין של דיירים פוטנציאליים.
אבל הסיבה השנייה מעניינת במיוחד: לונדון היא מקלט המס הפופולרי ביותר בעולם, כנראה. על-פי החוק הבריטי, זרים המתגוררים בלונדון חייבים במס רק על הכנסתם בבריטניה, ולא בעולם, ממש כמו בישראל לפני הרפורמות במס. לכן, מיליארדרים משלמים מיסים רק בעשרות אלפי ליש"ט, ולא בעשרות מיליוני ליש"ט. אין מדינה גדולה אחרת שהיא כה נדיבה כלפיהם. על-פי נתוני האוצר הבריטי, כ-100 אלף עשירים זרים המתגוררים בבריטניה נהנים ממדיניות המס הזו. זה יותר מפי שלושה מ-32 אלף תושבי מונאקו, שידועה כמקלט מס הרבה יותר מאשר לונדון.
והסיבה השלישית? ניחשתם: העשירים אוהבים לחיות ביחד ולהיות אופנתיים, ממש כמונו. לונדון שופעת אתרי בילוי ותשתיות שיכולים לקסום להם. אם צריך לקנות קבוצת כדורגל, כפי שעשה רומן אברמוביץ היהודי-רוסי, יש תמיד היצע טוב.
לכן, 70 מיליון ליש"ט תמורת 12 חדרי שינה בבית עם שפריץ לבן בחזית אמנם נשמעים כמו סכום בועתי, אבל בהחלט ייתכן שההודי מיטאל עוד ירוויח על הבית החדש שלו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.