WORLDWATCH: עלייה במספר המכוניות והתלות בדלק מחצבי

זו השנה השלישית מצורף לדו"ח גם פרק ישראלי, בשיתוף מרכז השל ומכון ירושלים לחקר ישראל, שמטרתו להדגיש תופעות ישראליות אופייניות, ולהציע דרכי פתרון.

במרכז הפרק הישראלי התרעה נגד עלייה של 28% במספר המכוניות הפרטיות בארץ בעשר השנים האחרונות, ובמקביל הצטמצמות התחבורה הציבורית.

מנתונים שהוצגו על-ידי אשר וטורי עולה, שב-2002-1975, למרות הגידול הניכר באוכלוסייה, הנסועה השנתית של האוטובוסים (קילומטרים שנסעו) כמעט ולא עלתה, והיא 368 מיליון ק"מ לשנה בלבד.

לעומת זאת מודגש, שבשנים האחרונות חל גידול במספר נוסעי הרכבת מ-2.4 מיליון נוסעים ב-1990 ל-17.5 מיליון נוסעים ב-2002. ב-2002-2000 בלבד, שיעור הגידול היה 38%.

עורכי הדו"ח קובעים, שלגידול ברמת המינוע יש יתרונות חשובים, בין השאר, חופש בבחירת מקומות העבודה והבילוי. לדבריהם, ה"מחיר" הוא עומס רב על הכבישים ומחסור במקומות חניה, שמביאים לסלילת כבישים נוספים ולסלילת מקומות חנייה נוספים - כל אלה באים בעיקר על חשבון השטחים הפתוחים.

הנזק החמור ביותר הוא כמובן, זיהום האוויר שיוצרים כלי הרכב המשתמשים בדלקים מחצביים (פחם, דלק, גז וכו'). פליטת הפחמן השנתית מתחבורה בארץ מוערכת ב-155 אלף טון מתוך 240 אלף טון בשנה. חלקם של כלי הרכב בפליטת פחמן דו-חמצני הוא למעלה מ-90%.

עוד קובע הדו"ח, שהעלייה ברמת המינוע מאיצה את תהליכי הפרבור ואת התרוקנותם של מרכזי הערים הגדולות מאוכלוסייה חזקה. כך למשל, סובלת תל-אביב מהגירה פנימית שלילית, בעיקר מסוף שנות ה-80, לטובת ערים פרבריות כראשון לציון, רעננה והוד השרון.

עורכי הדו"ח ממליצים על נקיטת צעדים דרסטיים לצמצום מספר כלי הרכב בכבישים, בין השאר אימוץ מדיניות של מיסוי ישיר ועקיף, פיתוח מסילות רכבת ופיתוח נתיבים לנסיעה בטוחה באופניים.

יחד עם זאת מדגישים עורכי הדו"ח, שמאחר והגידול ברמת המינוע הוא תוצאה של אינטרסים כלכליים של גופים עתירי כוח והשפעה, ובהם הממשלה הנהנית ממיסוי כלי הרכב, לא צפוי שינוי משמעותי בתחום זה בעתיד הקרוב. ייתכן שדווקא המשך ההאטה הכלכלית והירידה בכושר הקנייה הם אלה שיסייעו להאט את התופעה.

מנכ"ל אדם טבע ודין לשעבר, פיליפ ורבורג, הוסיף את הפרק המדגיש את תלותו של משק החשמל בארץ בדלק מחצבי. לדעת ורבורג, על משק החשמל בארץ רובץ נטל כבד הנובע מהסתמכותו על דלק מחצבי הגורם לפליטת גזי חממה ולזיהום אוויר.

מהדו"ח עולה, שב-2000-1990 גדלה צריכת החשמל בישראל ב-7.5% בכל שנה, שיעור צמיחה שאין לו אח ורע במדינות מתועשות אחרות. כדי לצמצם את צריכת החשמל ממליץ ורבורג על שיטת תמחור מדורגת, לפיה הצרכנים ישלמו תעריף גובה יותר בעבור צריכה חורגת, כמקובל במשק המים.

סוגיה מדאיגה לא פחות עליה מצביע ורבורג, היא התלות הכמעט מוחלטת של ישראל בדלק מחצבי, זאת בשעה שבארץ קיים פוטנציאל רב ובלתי מנוצל לשימוש באנרגיה סולרית ובאנרגית רוח.

תחנת הרוח היחידה הפועלת בארץ ברמת הגולן, מספקת 0.05% מסך היצור, ואילו 80% מן החשמל בארץ מופקים מפחם הנחשב למזהם גדול יותר מגז טבעי, ומטורבינות ישנות של מזוט, הפולטות לאוויר חלקיקים מזהמים של תחמוצות חנקן, גופרית דו-חמצנית ומזהמים נוספים.

ורבורג מציין, שמשרד התשתיות מקדם מספר פרויקטים להפקת אנרגיה סולרית ואנרגית רוח. לדבריו, גמילת המדינה מאנרגיה התלויה בדלק מחצבי, תדרוש מדיניות עמוקה בתגובה, באכיפה משמעותית, ובתמריצים כלכליים.

מהדו"ח עולה, כי לא רק בישראל גובר השימוש בדלק מחצבי ותופעה זו אופיינית לעולם כולו. ב-2002 עלתה צריכת האנרגיה הבינלאומית ב-0.5%, אך במקביל נרשמה עלייה של 1.9% בצריכת הפחם. לשימוש הנרחב בדלק מחצבי מחיר כבד, שחלק ממנו הוא התחממות הטמפרטורה על-פני כדור הארץ.

עורכי הדו"ח טוענים, שהמדינות העשירות תורמות יותר מכל לשינויי האקלים, כאשר מי שסובל מכך הן בעיקר הארצות העניות.

עוד מתריעים כותבי הדו"ח, על העדר אכיפה מספקת של חוקי איכות הסביבה בארץ, ועל כך שגם כאשר נתפסים עבריינים, מוטלים עליהם עונשים קלים יחסית.