זמרת גדולה עם שפם

כשפטי סמית הגיע לאולפן בגל"צ היא נראתה כמו סמרטוט, אבל אז היא התחילה לשיר את הרוק'נרול הקסום שהשפיע על כל כך הרבה יוצרים בעשורים האחרונים > יואב קוטנר

פטי סמית, ילידת שיקגו, דצמבר 1946, נחשבת כבר יותר משלושים שנה למשוררת הרוק החשובה והמשפיעה ביותר. מין מקבילה נשית לבוב דילן של שנות הששים-שבעים. בניגוד לדילן, שעשה מאז שנות הששים המון אלבומים בכל מיני צבעים וסגנונות מוסיקליים, פטי סמית הוציאה מאז "סוסים", אלבומה הראשון שיצא ב-1975, רק תשעה אלבומים (לא כולל אוספים) והיא בדרך כלל כמעט לא משתנה אלא נשארת נאמנה לסגנון שאפיין אותה בתחילת דרכה, כשהייתה אחת מראשונות הPאנק האמריקני. הצליל שלה הוא שילוב של שני סוגי שירים: קטעי רוק כבדים, בהם היא מדקלמת או קוראת שירה ולעתים צורחת או נובחת את הטקסטים המאוד חריפים שלה, ומצד שני, קטעים שקטים יותר שנשמעים כמו קינה או תפילה. במשך השנים הרבות בהם היא פעילה היא נשארה כמעט תמיד בשוליים ולא מכרה מיליוני עותקים מכיוון שהקפידה לא ללכת בתלם, לא ליצור מוסיקה אופנתית ולא לוותר על הייחודיות שלה.

היא גדולה

בכל זאת היו לה שירים בודדים שזכו בהצלחה מסחרית, ביניהם "גלוריה" (גרסה שלה לשיר הנשמה של ואן מוריסון), "בגלל שהלילה" (שהיא גנבה מברוס ספרינגסטין כשעבדה באולפן סמוך לשלו) וגם כמה שירים מקוריים שלה: "ריקוד רוחות", "עבד של רוקנ'רול", "רוקדת יחפה" (שהתפרסם בעיקר בזכות החידוש של יו 2) "לאנשים יש הכח" ועוד. בדרך כלל זה לא היה העניין, ומי שמקליט שיר בן עשר דקות בשם "רדיו אתיופיה" או קינה דתית על בעלה המת "המדריגל שלי", לא מצפה לצעוד במצעדי הפזמונים. זה לא היה אכפת לה, ודווקא בגלל זה היא כל כך השפיעה על דורות של מוסיקאים.

אפילו אצלנו. תשאלו את פורטיס וסחרוף מה הם שמעו כשהחליטו לצאת לאירופה לחפש את מזלם (והקימו את "מינימל קומפקט"). או, אם כבר אתם שואלים, תשאלו את פי ג'יי הארווי שבנתה קריירה שלמה על הצליל של פטי סמית.

גם את פטי סמית יצא לי לפגוש אישית. היא הגיעה להופעה בישראל לפני ארבע שנים (יולי 1999 ליתר דיוק) והיה לי הכבוד לארח אותה בתכניתי "מוסיקה היום" בגלי צה"ל. בהתחלה זה נראה מפחיד. מגיעה לאולפן אחת הזמרות-יוצרות שאני הכי מעריץ בעולם, וקודם כל אני רואה אשה לא צעירה, מוזנחת, לבושה בחולצה דהוייה ועליה ז'קט מסמורטט, יש לה עין עצלה (יענו פוזלת החוצה) וחוץ מזה יש לה שפם. ההרגשה הייתה מוזרה.

אבל אז היא נעמדה מטר וחצי ממני, הורידה את הז'קט, עצמה עיניים, זקפה את החזה והתחילה לשיר, לנהום, לבכות, ובין רגע היא הפכה לפצצת אנרגיה מדהימה, נשית, סקסית ויפהפיה. פתאום היה ברור מדוע ולמה הבחור הצעיר שבא ללוות אותה בגיטרה מסתכל עליה במבטים מלאי הערצה... גם אני וכל מי שהיה באולפן הרגשנו ככה: היא גדולה!!! היא חזקה!!! היא אמיתית!!! עם או בלי השפם.

היא היתה כזאת גם יום לאחר מכן ב"סינרמה" בהופעה מצמררת מול מאות בודדות של צופים שבאו לשמוע אותה מדברת על ארץ הקודש (היא נורא התרגשה מהאבנים העתיקות שראתה בירושלים) ובעיקר שרה את השירים הכי יפים שלה וגם כל מיני שירים של אחרים ובראשם "גלוריה" שלא נמאס לעולם. ולראשונה לפחות בשבילי, את "תמשיכו לעשות רוק בעולם החופשי" של ניל יאנג, שהוא בעצם המסר העיקרי שלה מאז ומעולם: מוסיקת הרוק נותנת לך חופש להיות מה שהנך, להגיד מה שאתה רוצה ומרגיש, לבטא את עצמך בלי להתחשב באיך את/ה נראה או מה גילך.

אני מסתכל בעטיפה הפנימית של הדיסק החדש שלה (על העטיפה החיצונית מופיעות רק כפות רגליה) ורואה היפית זקנה לבושת מכנסי דגמ"ח, חולצה מסמורטטת וז'קט, מוקפת בשני נגנים זקנים שנמצאים איתה כמעט תמיד (הגיטריסט לני קיי והמתופף ג'יי די דוהרטי) ושניים צעירים (הגיטריסט אוליבר ריי ונגן הבס והקלידים טוני שאנאהן) ואני כבר יודע שלא צריך להסתכל בקנקן אלא להקשיב למה שבתוכו.

האלבום החדש נקרא Trampin' שזה משהו כמו "מהלכת" או אולי "משוטטת". השם לקוח מגוספל ישן שסמית מחדשת: "כל היום אני מהלכת, מקווה להגיע לגן עדן...". הוא כולל, כמו תמיד, שילוב של תפילות-קינות עם התפרצויות זעם וכעס ואנרגיה רוקנ'רולית-פנקיסטית, בהם בעיניים עצומות, הייתם יכולים להאמין שזהו אלבום משנות השבעים (במובן החיובי, מתוך געגועים לתקופה במוסיקה שבה האמירה ופריצת הגבולות האמנותיים היו הרבה יותר חשובים למוסיקאים ולחברות התקליטים מאשר מכירת התקליטים).

לא עובדת בשביל אף אחד

פטי סמית, כאמור, לא מנסה למצוא חן אלא לומר מה שחשוב לה. גם עם זה שיר בן 9 דקות שמוקדש למרטין לותר קינג, למהטמה גאנדי ולשלום העולמי. גם עם זה שיר שמוקדש למשורר ויליאם בלייק. גם אם זה קטע בן 12 דקות בשם "רדיו בגדד" שמוקדש, אם הצלחתי להבין נכון (אין מילים בעטיפה) למחאה על כיבוש והריסת בגדד שהיא, לדבריה, ערש הציוויליציה המודרנית (ובה המציאו את האפס). לא קל ליצור אלבום כזה באווירת המוסיקה של ימינו, וקשה במיוחד לומר דברים כאלה באווירה הפטריוטית בארה"ב של ימינו. אבל פטי סמית לא רק זועמת. היא גם שרה שירים אחדים שאינם מחאתיים ואינם כועסים. פשוט שירים יפים: "אמא ורד", "אופנים של עגלה", "השגת גבולות". בשירים השקטים היא משכנעת ומרגשת לא פחות מאשר בסוערים. שווה מאד להקשיב לה ולמה, משום מה, נדמה לי שזה לא מעניין אף אחד? ?

Trampin' - Patti Smith, ייבוא: NMC

צרו איתנו קשר *5988