פלורליזם מעורבב בפיח

האירוע נערך בסימן 10 שנים למותו של זקהיים, שיחד עם תמר רבן וענת שן הקים את מקלט 209, ביתו הראשון של המיצג הישראלי (תערוכה רטרוספקטיבית של עבודותיו של זקהיים מוצגת במקביל בגלריה של אניברסיטת תל אביב).

מקלט 209, שהפך ברבות הימים ל"במת מיצג" מצטרף עכשיו אל תיאטרון "קרוב" של ניקו ניתאי ואל מרכז המחול של עידו תדמור ומוצא את עצמו במתחם האמנות החדש של תל אביב, שמתמקם לו בלב המבנה המפלצתי של התחנה המרכזית החדשה.

"בהתחלה הייתה לי התנגדות לעבור למקום הזה. היו לי המון בעיות עם התחנה ועם מה שהיא ביחס לתושבים כאן", אומרת האמנית תמר רבן, המנהלת האמנותית, "נסעתי כמה ימים למנזר, ככה לנקות את הראש, חזרתי ואמרתי אוקיי. ובסופו של דבר אני נורא שמחה ומודה. ברגע שנכנסתי לכאן גיליתי מקום מרתק ועשיר במובן הרב-תרבותי שלו. כאן אני מוצאת את השוליים של החברה וגם סוג של מיקרוקוסמוס של ישראל כולה, זה טוב לי במובן שאני פועלת באזורים של שוליים גם באמנות, מתוך בחירה.

"התחנה היא מקום שיש בו 40 חנויות ספרים ברוסית ומספר דומה של מספרות שמתמחות במגזרים שונים. פה ליד יש מספרה שבשתיים בלילה היא בשיא העבודה ויש את המספרה של הפיליפינים שהיא גם מועדון קריוקי. אותי זה מרתק בצורה בלתי רגילה. המספרות הן מוסד תרבותי בדיוק כמו חנויות הספרים ואני מוצאת את החיבור בין מספרה וחנות ספרים, ספר וסיפור, אותו שורש כאילו.

"בעבודה החדשה שלי אני מתעסקת בקונספט הזה. אני עובדת עם אנשים שבאים ממקומות אחרים, גם אנשים מפה מהתחנה. באופן כללי אנחנו מקווים לבסס קשר עם האוכלוסיה. אבל אני עדיין לא חושבת שבעצם זה שאנחנו כאן ייפתרו הבעיות של השכונה, כמו שחולדאי חשב. אוקיי, נתת למקום אאורה מסוימת אבל אנשים ממשיכים לנשום אוויר מזוהם ולחיות בתנאים נוראיים. קורה פה דבר מאוד יפה, אבל אני מקווה שבד בבד הוא יטפל פה בתשתיות, שזה לא יעניק לו סוג של יחסי ציבור כעלה תאנה למה שהוא לא עושה. אני לא רוצה להיות עלה התאנה הזה".

שמלת בוקששתר

"במת מיצג", כמו התיאטרון של ניתאי וקבוצת המחול של תדמור, איבד את משכנו בשריפה שהייתה בבית מרכזים לפני כשנה. במסגרת ההתחדשות מנסה הבמה גם להקים מחדש את הארכיון והספריה שלו שאבדו, והיו מרכז המידע העיקרי בארץ לתחום הפרפורמנס. כל מי שיתרום 500 ש"ח להקמת הספרייה יקבל מתנה: הדפס מתוך טרילוגית השמלות של רבן : "כחור", "dinner dress - דיבורים על דורה" ו"ספר הלא".

ה"דינר דרס", אגב, שמוצגת מדי פעם מאז 1997 , היא המפורסמת בעבודותיה של רבן. זוהי עבודה בה צופים כל פעם רק 24 איש, שיושבים סביב שולחן שהוא הגם השימלה של האמנית, ואוכלים ארוחת שף (צחי בוקששתר, בד"כ). הפופולריות, הפרסום וההכרה שזכה להם המיצג הזה הם יוצאי דופן בנוף אמנות הפרפורמנס, שמתעקשת תמיד להישאר אמנות חמקמקה, לא מסחרית וחתרנית ככל האפשר.

גם סבג בעניין

זו אולי הסיבה לכך שמדי כמה שנים, כמו עכשיו למשל, דואג מישהו להכריז על מותו של הז'אנר, לצד מישהו אחר שמכריז על פריחתו: "רוזלי גולדברג, היא תיאורטיקנית של הפרפורמנס, אומרת שהפרפורמנס בא והולך בגלים, שהוא מופיע כל פעם בצורה אחרת ואי אפשר לזהות אותו", מסבירה רבן, "בשנות ה-70 כל האמנים הכי חשובים עשו מייצגים ואז אמרו שהמיצג מת ורובם חזרו לתחומים המסורתיים. כל הזמן הורגים אותו ומקימים אותו לתחייה. עכשיו, למשל, מרינה אברמוביץ' זוכה בפרס ראשון בביאנלה, ובכל התערוכות הגדולות והחשובות בעולם יציגו מיצגים. אפילו אספן כמו דורון סבג יאסוף וידאו ארט ופרפורמנס.

"אבל לדעתי זה דבר חולף. זה המיינסטרים, ופרפורמנס הוא לא מיינסטרים. לעומת זאת פגשתי בפסטיבלים בעולם בזמן האחרון המון אמנים אסייתים, מסין, אינדונזיה, בורמה. עבורם המיצג הוא דרך למחות מול מציאות נוראית שבה הם חיים. הם עושים את זה בניגוד לחוק ויושבים בבתי סוהר בגלל זה. הם לא באים מהחברה המערבית השבעה שעושה פרפורמנס כי היום זה סוג של אופנה, הם עושים את זה כי הקיום שלהם תלוי בזה". *