הכול נשאר במשפחה

בשש בבוקר, ה-11 בספטמבר 2003, פשטו סוכני אוקוקרים, היחידה לעבירות פיננסיות במשטרת נורבגיה, על מטה סטטאויל (Statoil), חברת הנפט הגדולה במדינה. הם חיפשו מסמכים הנוגעים לחוזה בסך 15 מיליון דולר שנחתם עם הורטון אינבסטמנט, חברת ייעוץ לונדונית שקשורה לבנו של נשיא איראן לשעבר, עלי אכבר האשמי רפסנג'ני.

בהודעה לעיתונות שפורסמה למחרת מסרה אוקוקרים כי תשלום בסך 5.2 מיליון דולר, שביצעה סטטאויל לחשבון בנק באי טרקס אנד קאיקוס (אחד מאיי הבהאמה, שנמצא סמוך לג'מייקה ובשליטת בריטניה), עלול היה להיות שוחד שנועד להבטיח קידוחים בשדות גז טבעי באיראן, שהם הגדולים בעולם אחרי אלו של רוסיה.

אוקוקרים האשימה את סטטאויל בעבירה על חוק העונשין הכללי של נורבגיה, שאוסר על שיחוד פקידים זרים. שבועיים אחרי הפשיטה פרשו מהחברה היו"ר ליף טריי לודסול, (69), המנכ"ל אולאב פייל (52), וסגן-הנשיא ריצ'רד הובארד (53). נגד אף אחד מהם לא הוגש כתב-אישום.

שערוריית סטטאויל חשפה את הסכנות שבעשיית עסקים עם איראן - שבדומה לארמניה, לבנון ומאלי נחשבת ל"מושחתת במיוחד", על-פי סקר של ארגון "טראנספרנסי אינטרנשיונל" מברלין, שמתבסס על ראיונות עם אנשי עסקים ואקדמאים בנוגע להשקעות.

25 שנים אחרי שהאייטולה רולה חומייני הוביל את המהפכה שהדיחה את השאה מוחמד ריזה פחלאווי, תריסר משפחות שקשורות לממסד הדתי שולטות בהרבה מהתוצר המקומי הגולמי האיראני, שמגיע ל-110 מיליארד דולר (דומה מאוד לתמ"ג הישראלי). הן מעצבות את הפוליטיקה האיראנית, את המגזר התעשייתי ואת הפיננסים שלה, אומר ריי טאקייה, פרופסור ודיקאן המכון ללימודי המזרח התיכון ומזרח אסיה באוניברסיטת ההגנה הלאומית בוושינגטון.

משפחת רפסנג'ני, שיש לה השקעות בגידולי פיסטוקים, בנדל"ן, בתעשיות רכב ובחברת תעופה פרטית, בשווי כולל של מיליארד דולר, היא מהמשפחות היותר-מקושרות ורבות-ההשפעה, אומר טאקייה. ראש המשפחה, רפסנג'ני, 69, היה בעל השפעה מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית ב-1979, כאשר כיהן במועצת המהפכה תחת חומייני. מוחסיין האשמי, 43, בנו הבכור של רפסנג'ני, עומד בראש פרויקט בשווי 2 מיליארד דולר לבניית הרכבת התחתית של טהרן. בן-הזקונים יאסר האשמי, 32, מנהל חוות סוסים בפרבר היוקרתי לאבאסן שמצפון לטהרן, שבו דונם קרקע עולה חצי מיליון דולר.

מהדי האשמי רפסנג'ני, 34, הבן שקשריו עם סטטאויל הובילו לפשיטת המשטרה, כיהן כדירקטור בחברת הגז הלאומית האיראנית, והוא עומד בראש החטיבה שמפתחת גז טבעי דחוס להנעת כלי-רכב. "כל הכלכלה האיראנית בנויה כדי לשרת את קומץ המיוחסים", אומר טאקייה, "ומשפחת רפסנג'ני היא המיומנת, הידועה לשמצה והמיוחסת ביותר במובן הזה".

"כל מה שהמערב זקוק לו"

מבחינתם של חברות ומשקיעים פרטיים, אוצרותיה של איראן מפתים. המדינה הזו, ששטחה 1.65 מיליון קמ"ר, מחזיקה ב-9% מעתודות הנפט בעולם, שנייה במובן זה רק לסעודיה. איראן מחזיקה גם ב-15% ממרבצי הגז הטבעי בעולם. שני שלישים מ-70 מיליון תושביה הם מתחת לגיל 30, ולכן תאבונה של המדינה למוצרי צריכה הולך וגדל. התמ"ג האיראני צפוי לצמוח השנה ב-8%, קצב דומה לצמיחה בסין וכמעט כפול מהצמיחה בארצות-הברית, על-פי תחזיות קרן המטבע הבינלאומית.

ב-2003, מדד כל המניות בבורסת טהרן הכפיל את עצמו ויותר ל-10,879.87 נקודות, מול עלייה של 26% במדד S&P-500 בארצות-הברית. בשלושת החודשים הראשונים של 2004, שווי השוק של 350 החברות הנסחרות בבורסה עלה ב-,7% ל-37 מיליארד דולר.

העליות הללו הובלו על-ידי יצרנית הרכב איראן חודרו, חברת מלי אינווטסמנט של הבנק הגדול במדינה (מלי), וחארג' פטרוכימיקל, החברה החמישית במונחי שווי שוק בבורסה. ממשלתו של הנשיא מוחמד חתאמי, 60, שהחליף את רפסנג'ני ב-1997, העבירה בשנה שעברה חקיקה שמאפשרת את פתיחת הבורסה למשקיעים זרים, לאחר ששנה לפני כן נאסרה פעילות של זרים בבורסה. חתאמי גם הציע להקים גוף פיקוח עצמאי, בדומה לרשויות ניירות-ערך בעולם המפותח.

ג'ים רוג'רס, 61, שייסד את קרן קואנטום בניו-יורק יחד עם ג'ורג' סורוס ב-1969, נמנה עם קומץ הזרים שקנו מניות בחברות איראניות בתחילת שנות ה-90, לפני שהפרלמנט אסר השקעות זרות. הבורסה הניחה למשקיעים כמו רוג'רס להמשיך להחזיק במניותיהם. לדבריו, האחזקות שלו עלו ב"שיעור אדיר".

רוג'רס מודע לנקודות המשיכה של איראן, וגם לחסרונות שלה. למדינה הזו יש נפט, המון מינרלים ואוכלוסייה צעירה, הוא אומר, אבל השקיפות בעייתית - "הם שולחים לי מידע על החברות שלי רק כשמתחשק להם".

חברות ומשקיעים שרוצים להיכנס לאיראן חייבים ללמוד לנווט בין המלכודות האתיות והמשפטיות, כמו אלה שפגעו בסטטאויל, אומר ארווה חסאן, מנהל הדסק המזרח-תיכוני בטראנספרנסי אינטרנשיונל.

ב-1979-1980, נשיא ארצות-הברית ד'אז ג'ימי קרטר הטיל שורה של איסורים על איראן, וביניהם נסיעה, מסחר ועסקות פיננסיות, לאחר שהמיליטנטים האיסלאמיים החזיקו ב-52 עובדי השגרירות האמריקנית בטהרן כבני-ערובה במשך 444 ימים. ב-1995 הנשיא ביל קלינטון אסר על חברות אמריקניות לסייע לתעשיות האנרגיה של איראן. ב-1996, הקונגרס הסמיך את הנשיא להטיל עיצומים על חברות לא-אמריקניות שמשקיעות יותר מ-20 מיליון דולר בנכסי אנרגיה איראניים.

חברות אירופיות ואסיאניות אינן מוגבלות על-ידי ממשלותיהן במידה כזו, ולכן הן ממהרות לזכות בנתח מהעוגה הגדולה. כך, למשל, טוטאל הצרפתית, חברת הנפט השלישית בגודלה באירופה, נמצאת במשא-ומתן להקמת מפעל גז טבעי נוזלי בהשקעה של 2 מיליארד דולר. אלקטל, היצרנית השנייה בגודלה בעולם של ציוד תקשורת, מקימה את רשת הטלפונים האיראנית ומספקת ציוד פס רחב לאינטרנט. בפברואר, חברת הנפט הממשלתית היפנית אינפקס וחברת המסחר טומן מהעיר אוסאקה הסכימו להשקיע 2.5 מיליארד דולר בפיתוח שדה-הנפט אזגדאן.

מייקל תומאס, יועץ למשרד המסחר והתעשייה הבריטי, אומר שאיראן בשלה להשקעות זרות. "לאיראן יש את כל מה שהמערב זקוק לו: אנרגיה זולה, המון חומרי-גלם, וכוח-עבודה גדול", הוא אומר.

עסקת ה-15 מיליון דולר

סטטאויל חיפשה, כמובן, את שדות הנפט והגז של איראן. עתודותיה בים הצפוני, שמהוות יותר מ-90% מהתפוקה שלה, החלו להידלדל ב-1999. הובארד, סגן הנשיא לשעבר, אמר בראיון בינואר השנה כי הנטל של איתור שדות נפט חדשים נפל עליו, בהיותו האחראי על חטיבת חיפושי הנפט והגז הבינלאומית של סטטאויל. היו"ר והמנכ"ל לשעבר סירבו להגיב לכתבה זו.

במכתב שנמסר למועצת המנהלים של סטטאויל אחרי התפטרותו, הובארד כתב שכאשר קיבל הזדמנות להיפגש עם בנו של נשיא איראן לשעבר, החליט לנצל אותה. הפגישה הראשונה עם מהדי האשמי רפסנג'ני התקיימה במשרדי סטטאויל בברגן, נורבגיה, ב-2001.

על-פי המכתב, מהדי האשמי שאל אם סטטאויל תוכל לשלם "דמי הצלחה" לפיתוח שדה הנפט סלמאן במפרץ הפרסי. הובארד דחה את ההצעה, אחרי שהצוות הטכני שלו דחה את פרויקט סלמאן מסיבות של קשיים טכניים ועלויות. "ג'וניור (כינויו של מהדי האשמי) גרם לנו להאמין שכמה חברות שילמו את 'דמי ההצלחה' בעבור חוזים שונים", כתב הובארד.

האשמי העלה הצעות נוספות. אחת מהן היתה לתרום כספים לאגודות צדקה איסלאמיות, המכונות בוניאדים. הובארד דחה גם את ההצעה הזו. בתחילת 2002 הוא מצא הצעה אחת שמתקבלת על הדעת: האשמי הציע לשמש כיועץ פוליטי של סטטאויל, ולקבל את דמי-הייעוץ באמצעות עבאס יאזדי, איראני שהקים את חברת הורטון אינווסטמנט ומתגורר בלונדון. בראיון נפרד שהתקיים בספטמבר, יאזדי אישר שהוא מנהל את הורטון.

ביוני 2002, סטטאויל והורטון אינווסטמנט חתמו על הסכם פורמלי לעסקת ייעוץ למשך 11 שנה, בהיקף של 15 מיליון דולר. כעבור ארבעה חודשים, סטטאויל הכריזה על השקעה של 300 מיליון דולר בקידוחים ובשאיבת גז טבעי בשדה פארס הדרומי, הגדול ביותר בעולם, עם עתודות גז של 800 טריליון רגל מעוקבת.

על-פי מכתבו של הובארד, בדצמבר 2002 ביקש יאזדי מסטטאויל לשגר הוראת תשלום אלקטרונית בסך 5.2 מיליון דולר לחשבונו באי טורק וקאיקוס. כעבור כמה חודשים, ביקורת פנימית של סטטאויל העלתה שאלות לגבי התשלום, אומר יאן בורגן, מנהל שלוחת נורבגיה בטראנספרנסי אינטרנשיונל. "המבקרים הפנימיים התחילו לחשוד, בגלל היקפו של חוזה הייעוץ, והעובדה שסטטאויל שילמה מראש 35%, שיעור לא מקובל", אומר בורגן, שעקב אחרי הפרשה מתוקף תפקידו.

חשיבותו של השוחד

הושאנג בוזארי, 51, ששימש יועץ לשר הנפט האיראני בשנות ה-80, אומר שבלתי אפשרי לעשות באיראן עסקים מבלי לשלם לבעל-השפעה כלשהו. לדבריו, כאשר סירב לשלם שוחד, הוא הגיע לכלא בטהרן. בוזארי, כעת אזרח קנדה, תובע את ממשלת הרפובליקה האיסלאמית של איראן על עינויים, חטיפה ומאסר בתואנת-שווא.

ב-1988 בוזארי נטש את משרתו הממשלתית והקים חברה למסחר ולייעוץ בעסקי הנפט, עם משרדים ברומא ובטהרן. כעבור ארבע שנים הוא החל לעבוד עם סאיפם (Saipem), חברת שירותי שדות הנפט השנייה בגודלה באירופה, ועם טכנולוג'יק פרוגטי לאבורי, שלוחה איטלקית של טכניפ הצרפתית, חברת שירותי שדות-הנפט הגדולה באירופה.

בעזרת בוזארי, שתי החברות הללו הבטיחו לעצמן חוזה בסך 1.8 מיליארד דולר לפיתוח שדה-הגז פארס הדרומי - האזור שסטטאויל ניסתה לפעול בו עשר שנים אחר-כך. בוזארי אמור היה להרוויח 36 מיליון דולר, שהם 2% מהיקף החוזה. כך עולה מעדותו בפברואר 2002 בפני בית-המשפט הגבוה לצדק באונטריו, שבו הגיש את תביעתו נגד ממשלת איראן.

אך בוזארי לא קיבל מאומה. לדבריו, ב-1 ביוני 1993 עצרו אותו שלושה סוכנים של משרד הביון האיראני, בזמן שלגם את קפה הבוקר שלו. הם לקחו אותו לאבין, כלא לאסירים פוליטיים בטהרן. הסוהרים הצליפו על כפות רגליו בכבלי מתכת, ודחפו את ראשו לאסלה. בשלוש הזדמנויות נאמר לו להתכונן להוצאתו להורג.

בוזארי שהה בכלא יותר משמונה חודשים. רעייתו שילמה 3 מיליון דולר למשרד האינפורמציה האיראני לפני שחרורו. לאחר מכן שילם בוזארי עוד 250 אלף דולר כדי לקבל דרכון. הוא עזב את איראן לרומא ביולי 1994, והיגר לקנדה ב-1998.

בוזארי העיד כי עונה מפני שסירב לשלם שוחד בסך 50 מיליון דולר למהדי האשמי. "בתקופה ההיא, לא האמנתי שצריך לשלם לפקיד ממשלתי, או לבנו של הנשיא", הוא אומר.

בראיון שקיימנו עמו בלונדון בפברואר, בוזארי סיפק עוד פרטים על התקופה שעברה עליו. "מהדי ויאזדי לחצו עליי לשלם עמלה, אבל לא נזקקתי למשפחת רפסנג'ני, כי עשיתי בעצמי את כל העבודה הקשה של השגת החוזה", הוא אומר. "נעצרתי ועוניתי באופן בלתי חוקי. אף אחד לא הציג בפניי או בפני משפחתי איזו פיסת-נייר שמראה במה מאשימים אותי, או מדוע נכלאתי ועוניתי".

בוזארי הגיש את תביעתו בפברואר 2002, ובה דרש פיצוי בסך 3.25 מיליון דולר בעבור ההפסד שנגרם לו מהכליאה, לדבריו. במאי אותה שנה קבעה השופטת קתרין סווינטון שהיא מקבלת את עדותו של בוזארי כמהימנה, אך פסקה שלבית-המשפט בקנדה אין סמכות שיפוטית באיראן, שהיא מדינה ריבונית.

בדצמבר 2003 ערער בוזארי על הפסיקה הזו בבית-הדין לערעורים של אונטריו, שבו מתנהל כעת המשפט. בינתיים הוא הקים ארגון שנקרא "הקואליציה הבינלאומית נגד עינויים". "אילו הייתי נוקט אותו צעד באיראן, הייתי נהרג", הוא אומר.

"מה שטוב לרפסנג'ני, טוב למדינה"

מוחמד האשמי, 52, אחיו הצעיר של רפסנג'ני, דוחה את ההאשמות נגד משפחתו על הסף. לדבריו, המשפחה היא קורבן של שמועות, רכילות ותעמולה. בראיון שקיימנו עמו בדצמבר בארמון סעדבאד לשעבר בצפון טהרן, בגוש בניינים שהיה שייך לאחותו של השאה המודח, טען האשמי כי אויבי המשטר האיסלאמי משקרים לגבי עושרה של משפחתו.

"זהו חלק ממלחמה פסיכולוגית, שנועדה לתקוע טריז בין העם לבין ממשלתו", אומר האשמי, שנטש את לימודיו באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ב-1978, כדי להצטרף למהפכה האיסלאמית. הוא כיהן כסגן נשיא איראן בשנים 1995-2001, ועמד בראש הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים במשך 13 שנים. כיום הוא משמש כדובר המשפחה בעיתונות הבינלאומית.

"מהדי שלנו אמר שאין לו שום נגיעה לשוחד", אומר האשמי, ששוחח איתנו אגב לגימת תה ואכילת שקדים מלוחים בחדר מרוהט בכיסאות לואי ה-16, כיסויי קיר ממשי ושטיחים פרסיים. "אם חברות זרות רוצות לעשות עסקים באיראן, הן צריכות לעשות זאת בדרך ישרה, וללא שום מתווכים".

מהדי האשמי סירב לפניותינו להתראיין באמצעות טלפון, פקס או אי-מייל. בראיון שהוא העניק ליומון טהרני במרס, הוא טען שלא שמע מעולם על חברת הורטון אינווסטמנט ולא היו לו שום הסכמי ייעוץ עם סטטאויל או הורטון.

הידיעה שבן של משפחת רפסנג'ני מעורב בסכסוך על כסף והשפעה באיראן אינה מפתיעה כלל את עלי אנסארי, מרצה איראני להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת אקסטר בדרום-מערב אנגליה. "רפסנג'ני פועל על-פי העיקרון שמה שטוב לו, טוב למדינה. למשפחה שלו יש זרועות תמנון ארוכות", אומר אנסארי, שכתב שני ספרים על איראן והמשטר שלה.

רפסנג'ני סיים את כהונתו כנשיא ב-1997, בתום שמונה שנות כהונה, כמתחייב מהחוק האיראני. כיום הוא מנהיג את ארגוני הדת, שמטילים את צילם על הממשלה הרשמית. בתפקידו הרשמי הוא סגן יו"ר "אסיפת המומחים" שממנה את המנהיג העליון של איראן, שהוא הסמכות הפוליטית והדתית הגבוהה ביותר. ב-1999 האסיפה הזו מינתה את האייטולה עלי חמנאי לכהונה הזו.

רפסנג'ני עומד גם בראש "מועצת היעילות", שקובעת מדיניות כלכלית-אסטרטגית, ומתווכת בין הפרלמנט ל"מועצת שומרי הדת", גוף המונה 12 כוהני דת. "הוא אחד מהאנשים החזקים ביותר באיראן", אומר אנסארי, "והמוניטין שלו הוא של אחד שיסדר כל דבר".

השפעתו של רפסנג'ני מתרחבת גם באמצעות קשרי משפחה. דודנו אחמד האשמיאן הוא מנכ"ל קואופרטיב מגדלי הפיסטוק רפסנג'ני, ששולט בייצוא הפיסטוקים מאיראן, בשווי 746 מיליון דולר בשנה (נתון שמופיע באתר האינטרנט של משרד המכס האיראני). אחיו הבכור, אחמד, עמד בראש סרקשמש, מכרה הנחושת הגדול באיראן.

אח אחר, מחמוד, היה מושל העיר הקדושה החשובה ביותר, קום. האחיין עלי האשמי, 43, חבר בוועדת האנרגיה של הפרלמנט, שמפקחת על מדיניות הנפט והגז. גיסו של רפסנג'ני, מוחסן ראפיקדוסט, 63, היה נהגו האישי ושומר-ראשו של חומייני כאשר הוא חזר מן הגלות.

אגודות של מיליוני דולרים

אחת הדרכים שבהן משפחת רפסנג'ני ומשפחות דתיות נוספות משמרות את אחיזתן בכלכלה ובפוליטיקה האיראנית היא באמצעות אגודות הצדקה, ה"בוניאדים", מסביר סמיואל באקהאש, חוקר-אורח במכון ברוקינגס בוושינגטון.

אחרי המהפכה, האגודות הללו הפקיעו את הנכסים הזרים באיראן ואת נכסי ידידיו של השאה לשעבר, אומר באקהאש, שפרסם מחקרים רבים על איראן ואת הספר "משטר האייטולות: איראן והמהפכה האיסלאמית". החברות שבשליטת ה"בוניאדים" מהוות עד שליש מהכלכלה האיראנית. האגודות הללו לא מדווחות על נכסיהן ולא משלמות מסים; הן מקבלות הלוואות מסובסדות, ומדווחות אך ורק למנהיג העליון.

"מבנה השליטה הכלכלית מסובך ואפלולי עוד יותר מאשר המערכת הפוליטית", אומר באקהאש. "האגודות מזרימות כספים לדמויות דתיות בכירות כדי שהללו יתמכו בהן, ולמימון פעילויות חשאיות". הבוניאדים קשורים גם למימון ארגוני טרור. ב-1989, בוניאד שכינויו "חורדאד 15" הציע מיליון דולר לכל אדם לא-איראני שימלא אחר רצונו של חומייני לחסל את הסופר סלמאן רושדי, בעקבות ספרו "פסוקי השטן", שלדעת האייטולה לעג לנביא מוחמד. במרוצת השנים, הפרס למתנקש הועלה ל-2.8 מיליון דולר.

ראפיקדוסט, גיסו של רפסנג'ני, עמד בראש הבוניאד הגדול ביותר במשך יותר מעשר שנים, עד 1999. על-פי אתר האינטרנט שלו, הבוניאד מוסטזפאן וג'נבזאן (למדוכאים ולנכי המלחמה) מחזיק במלונות הילטון והיאט לשעבר בטהרן; בזאם-זאם, חברת המשקאות הקלים הגדולה באיראן; בתאגיד הספנות בוניאד שיפינג (עם משרדים בלונדון ובאתונה); ובמפעלי תעשייה ונדל"ן.

דוח של הבנק העולמי משנת 2000 דיבר על שווי של 3.5 מיליארד דולר לנכסי אגודת המדוכאים ונכי המלחמה הזו. הכלכלן האיראני מוחמד יאמסז, יועץ ללשכת המסחר האיראנית, אומר שהנתון האמיתי קרוב יותר ל-12 מיליארד דולר.

רפסנג'ני זכה בכרטיס-הכניסה לאליטה הפוליטית והדתית האיראנית כבר בשלב מוקדם. הוא היה אחד מתשעת ילדיה של משפחת מגדלי פיסטוקים מהכפר באחרמן, ליד רפסנג'ן, עיירה מאובקת במרכז איראן. בגיל 14 שיגרו אותו הוריו לקום, עיר כוהני-הדת בשוליים הצפוניים של מדבר דאסט-א-קביר. חומייני היה אחד המורים בסמינרים הדתיים שם, ורפסנג'ני למד חוק איסלאמי, מוסר ומיסטיקה.

חומייני הטיף ליתר השפעה של כוהני-הדת על השלטון במדינה, אבל השקפותיו לא עלו בקנה אחד עם אלה של האליטה השיעית ד'אז, שהתנגדה למעורבות פוליטית, כותב באקהאש בספרו.

ב-1964 הצבא האיראני עצר את חומייני והגלה אותו לאיזמיר, טורקיה, ולאחר מכן לנאג'ף שבעיראק. חומייני התנגד למדיניות השאה בנושא זכויות נשים ורפורמה אגררית, שבמסגרתה המדינה צברה רכוש של מסגדים. הוא נאבק גם נגד המעורבות הגוברת של הצבא האמריקני באיראן. ב-15 השנים הבאות, רפסנג'ני נכלא חמש פעמים בגלל פעילותו-שלו נגד השאה.

משטר השאה קרס ב-1979, לאחר שתוכניות המודרניזציה שלו והקשרים עם ארצות-הברית עוררו מהפכה. חומייני שב לאיראן כגיבור לאומי, וביסס את האידיאולוגיה שלפיה רק כוהני-דת יכולים למשול במדינה. אסיפה ש-82% מחבריה היו כוהני-דת שינתה את החוקה, ויצרה את הרפובליקה האיסלאמית.

הלקח של סטטאויל

רפסנג'ני נשאר במרכז העניינים. הוא היה חבר במועצת המהפכה, שהורתה על הוצאות להורג של פקידים במשטר השאה, כותב באקהאש. הוא גם כיהן כיו"ר המאג'ליס, הפרלמנט האיראני, במשך תשע שנים, ותפקד כנציגו של חומייני במועצת הביטחון העליונה, קבינט המלחמה, בשמונה שנות המלחמה עם עיראק. המלחמה הזו הסתיימה בקיפאון בשנת 1988, והותירה אחריה מיליון הרוגים. ב-1989 נבחר רפסנג'ני לנשיא, והחליף את חמנאי, שהוא כיום המנהיג העליון.

שתי תקופות הכהונה* של רפסנג'ני כנשיא זכורות בשל שחיתות ונפוטיזם, אומר מהדי הארי, עורך-דין המתגורר בבוכום, גרמניה. הארי, בעצמו תלמיד לשעבר של חומייני ובן-כיתתו לשעבר של הנשיא חתאמי בבית-הספר ללימודי דת בקום, בילה ארבע שנים בכלא בעוון מתיחת ביקורת על רעיונות השלטון האיסלאמי של חומייני. ב-1997 הוא העיד בוועדת החוץ של בית-הנבחרים האמריקני, לטובת המשכת העיצומים האמריקניים על איראן. "בכל תעשייה חשובה ובכל פעילות פיננסית, תמיד תמצא את משפחת רפסנג'ני קשורה בדרך זו או אחרת", אומר הארי.

סיאמק נמאזי, מנכ"ל חברת הייעוץ אטייה בחאר בטהרן, אומר ששוחד הוא מנהג מקובל מאוד באיראן. "במדינה שבה אתה צריך לשחד את הדוור שלך כדי להבטיח שמשלוח חבילה שלך לחו"ל ייצא לפועל, השוחד הופך לדרך-חיים", אומר נמאזי, שבין לקוחותיו נמנות נוקיה ובריטיש פטרוליום.

נוקיה, יצרנית מכשירי הסלולר הגדולה בעולם, משווקת באיראן את תוצרתה ומעוניינת בחוזה להרחבת רשת הסלולר האיראנית. BP, חברת הנפט הגדולה באירופה, מנהלת משא-ומתן עם משרד הנפט האיראני על זכיונות קידוח. דובר BP טוני אודון אומר שהחברה אינה משלמת "דמי גישה" או שוחד. דוברת נוקיה, אריה סואומינן, אומרת שהחברה ועובדיה לא ישלמו שוחד או תשלומים בלתי חוקיים לפקידי ממשלה או למועמדים. "יש לנו סובלנות אפסית לתשלומי שוחד", היא אומרת. נמאזי מסביר שהוא מייעץ ללקוחותיו לא לשלם, "כי ככה אתה רק מזמין צרות לעצמך".

פרישתו של פייל, מנכ"ל סטטאויל, ממחישה את דבריו של נמאזי. "במבט לאחור, אני מבין שנכנסתי לשטח הפקר מוסרי", אמר פייל לעיתונאים כאשר פרש בספטמבר. "ההסכם הספציפי הזה לא צריך היה להיחתם. לא נוח לי עם העובדה שהתרתי לכל זה להתרחש".

תת שר החוץ האיראני מוחמד חוסיין אדלי אומר שפרשת סטטאויל היתה מתנדפת מאליה, אילו החברה היתה גלויה יותר. אדלי, לשעבר נגיד הבנק המרכזי האיראני ושגריר בקנדה, נוטל נשימה ארוכה, בחיפוש אחרי המילים המתאימות. "אם חברה מערבית רוצה לבוא לאיראן, האם היא צריכה לשלם למישהו כדי שיכיר לה את השוק ויסייע לה לנווט בו? התשובה היא בהחלט כן", הוא אומר. "הטעות היחידה שעשתה סטטאויל היא ששמרה את התשלומים האלה בסוד". ??