העונש על חטא ליבוביץ' - הכתרת לובביץ'

לפני שבועיים נשלל, בפועל, פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ, ולפני שבוע הוכתר, כמעט, הרבי מלובביץ' למלך המשיח. שני האירועים לא רק באו בעיתוי קרוב; הקשר שביניהם מבטא את ההידרדרות של היהדות בכלל, ושל המדינה היהודית בפרט. בהידרדרות זו אשמים הן החילוניים והן הדתיים "המקצועיים".

בכל הדיון בפרופ' ליבוביץ' ובפרס ישראל עסקו כולם, חילוניים ודתיים, בדעותיו על השטחים ועל שליטתנו בהם. אבל אם מגיע לו פרס ישראל (ומגיע) - הוא על מפעל חיים במתן דוגמא אישית של יהודי דתי, המקיים בכל המובנים, עד הסוף, את הכלל הענק, הבסיסי, של היהדות: לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני.

ליבוביץ אמר לא פעם, כי איננו מתעניין בניסים, במוסר יהודי, בשכר ועונש, ודאי לא בביאת המשיח או באמונות עממיות אחרות. מבחינתו, מהות היהדות היא קיום המצוות, וזה בלבד. לא למען שום מטרה, ולא בגלל שום סיבה, אלא בגלל הציווי הדתי.

בקיום המצוות עובד היהודי את אלוהיו. אבל בעבודת האל יש יותר מזה. כאשר האדם עובד את האל - אין הוא משועבד לשום גורם אחר: לא לכסף, ולא לשלטון, ולא לרדיפת כבוד אישי, ולא לאדמה ולא לאבנים קדושות וגם לא לרבנים. הדרך היחידה להשתחרר מכל השיעבודים לגורמים הארציים - היא בשיעבוד לאל, דרך קיום המצוות. מבחינה זו, האדם המשועבד טוטלית לאלוהים, הוא היחיד החופשי ומשוחרר לחלוטין מכל שיעבוד אחר (מה שאי-אפשר לומר, כנראה, על אף אחד מאיתנו).

לנו, החילוניים, קשה לקבל זאת, כי אנו, לכאורה, "חופשיים" מהכל, גם מאלוהים. והנה בא אדם ואומר: זו אשלייה, אין אפשרות להיות חופשי, אלא על ידי עבודת אלוהים. בכך הוא מערער הנחת יסוד בסיסית לכל חילוני מוצהר. קל לנו הרבה יותר להתרשם ולתמוך בדבריו של ליבוביץ על הסכנות שבמצב הכיבוש, בגלל השלכותיו הפוליטיות והמוסריות. אבל בכך אנו מסיטים את הדיון בנושא פרס ישראל לכיוון פוליטי. ובתחום זה, ברור שליבוביץ' מקומם את רוב האוכלוסיה.

גם לחלק ניכר מהדתיים קשה לקבל את המסר של ליבוביץ, כי היהדות מתמצית בקיום מצוות בלבד. לרובם זה לא מספיק. הם רוצים איזשהו "צ'ופר" תמורת המצוות המייגעות - שכר ועונש, תחיית מתים, הרגשה מוסרית נעלה וכו'. לאחרים יש אלוהים נוספים: גוש אמונים, למשל, עובד לא רק את אלוהים, אלא גם את האדמה ואת המקומות הקדושים, במערת המכפלה, בקבר יוסף וכו'. אחרים, משועבדים לשררה, פוליטית או רבנית.

על רקע זה, הוסט הוויכוח לתחום הפוליטי, ופרס ישראל נשלל מפרופ' לייבוביץ'. במקומו, קיבלנו את ניגודו המוחלט: יהודים שלא רק שאינם מסתפקים בקיום מצוות - הם אפילו אינם מסתפקים באמונה התמימה שהמשיח יבוא. הם מכתירים אותו כאן ועכשיו. במקום העוצמה האדירה של השחרור האישי, במקום החוכמה העמוקה של הפילוסופיה היהודית, קיבלנו ריקודים, "טנקים של מצוות", מטבעות, משחקים, קמיעות וסגולות נגד עין הרע. על פי מהלך העניינים עד כה, נראה שזה עדיין אינו השפל העמוק ביותר אליו נגיע.

(7.2.93