ויש בתים שהטרמיטים כבר אכלו

מדובר בתופעה חמורה במיוחד, שכן מתברר, שבפרשה הזאת גילה משרד הבינוי והשיכון אוזלת יד ואפשר את קיומה, לכאורה, כדי לתת פתרון דיור מהיר, זול ונגיש למאות אלפי העולים. הפתרון המחוכם שמצאו קברניטי משרד השיכון היה בתים שבנייתם מהירה וזולה. אפילו לא בדקו אם הבתים עומדים בתקני הבנייה בישראל. לדידם של קובעי ההחלטות, מספיק היה שאותם מבנים עמדו בתקנים של המדינות מהן יובאו הבתים. הבתים שנרכשו יובאו החל מטקסס, קנדה, מזרח אירופה ואפילו סוואזילנד.

למעשה, מבקר המדינה כבר הצביע על סימני הבעיה עוד בשנת 1992 (ראה עיקרי הממצאים במסגרת). אבל בדיעבד מתברר, לטענת כמה ח"כים, כי הבטחות משרד הבינוי והשיכון לפתור את כל הבעיות שנתגלו בבדיקות המבקר, היו, איך לומר זאת בעדינות, עבודה בעיניים. בשנתיים האחרונות צצות, חדשות לבקרים, טענות רבות, ביישובי הפיתוח בנגב, בירוחם, דימונה, אופקים, שדרות ובאר-שבע, על בתים מטים ליפול, קירות סדוקים, צנרת רקובה, גגות שנפלו, שלדי בתים שנסדקו עד היסוד, אדמה לא יציבה, שזזה כל העת ועמה הבניין עצמו, ועוד ועוד.

בשנים האחרונות פנו דיירי בתים אלה לכל מי שרק יכול היה לעזור להם בבעייתם, ולא נענו: לרשות המקומית, לקבלנים, למתווכים, למשרד הבינוי והשיכון, וחוזר חלילה, ולא מצאו מזור לבעייתם, שכמובן הלכה והחריפה עם הזמן. בעיות שלד או בית מט ליפול, או קירות סדוקים, אם לא מטפלים בהן מבעוד מועד, הולכות ומחריפות עם הזמן. וזה מה שקרה בכל אתרי הבנייה הנ"ל.

בסופו של דבר, מי שהושיט להם, כך מקווים הדיירים, חבל הצלה, היתה ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, בראשות ח"כ קולט אביטל. חברי הוועדה ביקרו באתרים הבעייתיים, בדירות מטות ליפול וסדוקות, נפגשו עם דייריהם ועם משרד השיכון, נציגי הקבלנים וחברות הבנייה, ומנסים לעזור לדיירים האומללים.

כך למשל, ב-17.03.2004 קיימה הוועדה בכנסת ישיבה מיוחדת, שכותרתה הייתה מצוקת דיירי הבנייה הקלה וחשדות לאי סדרים בהליך הקמה ושיווק של בנייה קלה, ביוזמת ח"כ רומן ברונפמן. לדיון בוועדה זומן כל גורם אפשרי, כאשר עיקר הנושא בדיון היה הבנייה בשכונות שפירא ושכונת מישור הגפן באופקים.

בדיון סיפרה ח"כ אביטל, כי הגיעו אליה תלונות רבות מאזורים לא מעטים בארץ, עם בעיה דומה של ליקויי בנייה חמורים. ח"כ ברונפמן ציין בישיבה, כי משרד השיכון קיבל על עצמו אחריות על איכות הבנייה, והודיע על תקציב מיוחד לשיפוצים וכי הוא יערוך בדיקות וסקירות באתרים נוספים. ברונפמן הדגיש, כי הבעיה קיימת בעיקר בבאר-שבע, דימונה, שדרות ואופקים, וכי רשימת הנפגעים הולכת ומתרחבת.

שרה צימרמן, מנהלת אגף נכסים ודיור במשרד הבינוי והשיכון, אמרה בדיון, כי המשרד ועובדיו מטפלים בבעיית הבנייה הקלה והתיקונים שלה. "התיקונים בערך משנת 96'-97'", אמרה, "שאז התחילו הבעיות. קרוב לשמונה שנים אנחנו מטפלים בזה. הרבה מאד פרויקטים תיקנו, בבאר-שבע, ערד, נתיבות ואופקים, כאשר מאופקים הגיעו עיקר התלונות. תוכנית העבודה של המשרד לשנת 2004 מדברת על תקציב של 5 מיליון שקל לביצוע תיקונים בשלושה פרויקטים באופקים". לדבריה, לא בטוח שכל התקציב יופנה למטרה זו, שכן קיימת אפשרות שגם המעט הזה יקוצץ, וכי בכל מקרה, המשרד יטפל רק במקרים הדחופים והקשים ביותר.

הבעיות באופקים ובבאר-שבע, יש לציין, היו כה חמורות, עד שהוועדה מצאה לנכון לייחד את אחת משיבותיה לביקור בבתים בשני יישובים אלה. לסיור זומנו גם ראש עיריית אופקים אבי אסרף, מהנדס העיר משה יצחק, וכן שורה של בעלי תפקידים במשרד השיכון וחברת שיכון ופיתוח, שהיתה אחת מחברות הבנייה העיקריות שהיו מעורבות בבתים אלה, גם באמצעות קבלני משנה.

סיור הוועדה החל בשכונת מישור הגפן באופקים. אחת מבעלת הדירות הלקויות, סטלה ירוביה, אם חד הורית מרחוב הכרמים 6, סיפרה, כי הם גרים בדירה מאז 1996, והם לא פנו למשרד השיכון לעשות שיפוץ. את השיפוץ הם עשו בעצמם. לדבריה, היא משלמת 1,400 שקל לחודש כמשכנתא, ואת הבית רכשה ב-66 אלף דולר.

משה יצחק, מהנדס העיר, סיפר לחברי הכנסת, כי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה אישרה את תוכניות הבנייה הקלה לפי בקשת משרד השיכון, והוקמו בשכונה 1,300 יחידות דיור בשני מתחמים גדולים. כל הדירות הם מבנים יבילים, ושיטת העבודה דיברה על 60 מ"ר כבית חד-פעמי ואחר כך יש תוכניות הרחבה. לדבריו, כ-50% מהרוכשים הרחיבו את ביתם.

מבדיקת הוועדה התברר, כי באותם ימים כל הדגמים שנבנו באופקים הובאו מקנדה וממדינות במזרח אירופה, בסה"כ 22 דגמים, מה שמצביע אולי על איכות הבתים והקונסטרוקציות, שכן, כך נתברר בדיעבד, היה כמעט בלתי אפשרי לבדוק באותם ימים לחוצים של מציאת פתרונות מהירים, גם איכות, טיב וחוזק של המבנים שהובאו מאותן מדינות - ולא שמדינות מזרח אירופה ידועות בטיב הבנייה שלהן. בבדיקה במינהל ההנדסה באופקים נתברר, כי בעיר נבנו 1,334 יחידות דיור בשיטת "הבנייה המתקדמת".

עוד נמסר לוועדה, כי 372 יחידות דיור שהוקמו על-ידי חברת הבנייה המתועשת של הקיבוץ הארצי נגועים בליקויים חמורים ביותר. את הבתים שיווקה חברת שיכון ופיתוח.

לידה זילברשטיין, בעל דירה כזאת באופקים, סיפר לחברי הוועדה: "כבר שמונה שנים שאנחנו בני ערובה של חברות הבנייה. כל יום פנינו לגופים שונים. פנינו לכל מפלגה שיש לה נציגים דוברי רוסית, אבל התעלמו מאתנו. פנינו למשטרה, ולא קיבלנו שום תשובה. פנינו גם לבנקים, לפיקוח על הבנקים, וכלום. מהפיקוח על הבנקים ענו לנו שהבעיה העיקרית במקרה שלנו זה שהשומה של המקרקעין בעת העיסקה היתה גבוהה מדי, והבעיה השנייה היא שכל הבנקים למשכנתאות הסתירו מידע ודאי אודות המבנים שרכשנו".

עובדה לא פחות תמוהה שנתבררה בדיעבד היא, שחלק מהמבנים פשוט לא עומדים בתקן הבנייה הישראלי, אבל עבור משרד הבינוי והשיכון הספיקה העובדה, כי אותם מבנים יבילים עמדו בתקן באותן מדינות שמהן יובאו. עוד התברר, כי המבנים הם מתועשים, והשלד של המבנה נעשה מבולי עץ, והוא שלד נושא, כלומר הוא נושא לבד את הקונסטרוקציה ועומס הגג. הקיר הפנימי נבנה מקירות גבס, ובינו לקיר החיצוני יש בידוד תרמי. הקיר החיצוני הוא לוח עץ ועליו לוחות אסבסט, ביניהם יש בידוד נגד לחות ורטיבות. בקיצור, קרוואן משופר ב-66 אלף דולר.

הבתים הובאו לארץ כשהם מפורקים, והורכבו בארץ על-ידי החברות היצרניות וחלקם על-ידי קבלני משנה. נציגי משרד השיכון שנכחו בסיור הוועדה הודו, כי חלק גדול מהמבנים סבל מרטיבות גבוהה ונזק בקונסטרוקציה, וכי יתכן שחלקים בהרכבה או בקונסטרוקציה היה בלתי תקין. יתרה מכך, גם לאחר התיקון של המבנים האלה, ההידרדרות במצבם הפיזי לא הפסיקה.

ח"כ אביטל, כמו חברי ועדה אחרים, מביעה פליאה, מדוע מדינת ישראל, שיש לה אחריות-על לגבי פרשה זו, אינה לוקחת 100% אחריות על הבתים הפגומים. זאת, כאשר בעלי הדירות, ששילמו מחירים מנופחים לרכישתם, נותרו עם בתים פגומים, משכנתאות גבוהות, ומאידך אינם יכולים למכור את הנכס? ושאלת השאלות: איך בית כזה, שלכאורה הוא בעל תו תקן מהמדינה המייצרת וחייב בתו תקן של מכון התקנים הישראלי, מתפרק לגורמים, ממש כך, לאחר מספר שנים מועטות?

עובדה תמוהה ולא פחות חמורה: חלק מהאלמנטים ששימשו לבנייה בבתים הקלים היה אסבסט, שכידוע לכל הינו אסור לשימוש בשל היותו חשוד כמסרטן. יועץ הבטיחות, קונסטנטין וינוקורוב, שמסר לוועדה עדות מומחה, אישר כי בכיסוי הגגות עשו שימוש ברעפים שכמות האסבסט בהם גדולה פי 6 מהמותר.

חברי הוועדה ראו שברוב הבתים יש פגמים וליקויים חמורים ביותר, בחלק מהם אין כלל ריצוף, טיח במקום רצפה, קירות סדוקים, גגות מטים ליפול, עד כדי סכנות נפשות. ח"כ ברונפמן הגדיר זאת כך: "אלה לא תנאים שבן אדם צריך לגור בהם". לדבריו, הפתרון הטוב ביותר יהיה שהוועדה תקבע, כי מגורים אלה אינם ראויים לבני אדם, כדי לחייב את משרד השיכון להכיר בבתים האלה כמגורים לא ראויים.

עובדה חמורה נוספת שנתבררה לוועדה: גורמים שונים, אין ודאות גמורה למי הכוונה - אבל האחריות, כך נתברר, רובצת לפתחי משרד השיכון, הבנקים למשכנתאות, קבלני המשנה והחברות המשכנות - החתימו את הדיירים, מרביתם עולים חדשים שאינם יודעים קרוא וכתוב, על כך שאין להם יותר תלונות ותביעות, וזאת לאחר שביצעו תיקונים של הדירות שבחלק מהמקרים אף החריפו את הבעיה.

סופיה בכשיוב, דיירות מרחוב יוגב 2, אופקים, סיפרה לחברי הוועדה: "אני משלמת משכנתא, אבל שלוש שנים אנחנו לא גרים פה. לא היה לי כסף לעשות את השיפוצים. פניתי לקבלן כדי לעשות שיפוץ, והקבלן אמר שזה 150 אלף שקל וככה עולה כל הבית. צריך להחליף את כל התשתית של הבניין, ואי אפשר לגור פה. 80 אלף דולר אני שילמתי על הבית, שש שנים אנחנו גרים, שלוש שנים אנחנו לא פה".

ח"כ אביטל: "לנוכח מראה עיני ומי מה ששמעתי, דרושה ועדת חקירה ממלכתית. מכרו להם במחיר מאוד גבוה דירות שאינן ראויות למגורים. שנים היה לנו פה חלום, שהדלתות תיפתחנה בברית המועצות ועולים יגיעו. בחלומות הכי רעים בלילה לא יכולתי לתאר שהם יבואו לגור במציאות כזאת. קשה להבין איך שרי ממשלה אישרו לקנות כאלה בתים ומכרו אותם לעולים תמימים. פשוט הונו ורימו אותם. אנחנו נעשה כל מה שרק אפשר, ונגיע עד לבתי משפט, כדי לדאוג שהעוול הזה יתוקן. ישראל הייתה במצוקת דיור קשה עם בוא גלי העלייה, אבל שום דבר לא מצדיק תנאים שהם בלתי סבירים בתקן הבנייה ומחירים כל כך מופקעים".

שכונת נחל בקע בבאר שבע היא סיפור לא פחות עצוב. בנחל בקע הקים משרד השיכון את מחנה הקרוואנים הכי גדול בארץ, בו שוכנו אלפי עולים חדשים, בעיקר מאתיופיה. היום, אמנם לא קיים יותר המחנה הנ"ל, אך נחל בקע הפכה לשכונת מגורים, שמצבה הסוציו-אקונומי, כמו גם מצבה הפיזי-תשתיתי, נמוך ביותר.

אחת מדיירות השכונה סיפרה לחברי הוועדה, כי הייתה כל כך מיואשת ממצב דירתה, ובמיוחד מהרצפה, עד כי לקחה הלוואה פרטית בבנק ויצקה את הרצפה מחדש, כולו מבטון. למה? "כי כבר לא יכולתי לסבול את הרצפה הרועדת", אמרה. "לקחתי הלוואה של 50,000 שקל כדי לעשות את השיפוץ. מתחת לבית הכול היה מלא מים. הצינורות לא היו מחוברים. הכל רמאות אחת גדולה".

נתברר, מפי אחת הדיירות, והדבר אושר מאוחר יותר, כי לא מעט בעלי דירות פנו למשרד השיכון, לפרויקט שיקום שכונות, וקיבלו הלוואות לצורך שיקום ותיקון גגות הרעפים. חלק מהם עשו זאת, ללא התייעצות עם מומחים, ולא מעט מהגגות התפרקו בשל כך. חיים פיאלקוב, סמנכ"ל תיאום ופיתוח במשרד השיכון, סיפר לוועדה, כי למעלה מ-30% מהגגות הוחלפו בדרך זו. לדבריו, מדובר בבעיה קונסטרוקטיבית. שמשרד השיכון לא יודע איך להתמודד איתה. השיפוצים של יחידות הדיור החלו בשנת 1997. מבדיקות של מומחים מהטכניון ומכון התקנים נתברר, כי יחידות הדיור שהובאו לארץ לא התאימו לאקלים בארץ. והאיכות? מתחת לכל ביקורת. מומחים חיוו את דעתם, כי קשה להאמין שגורם פרטי היה מעז לייבא יחידות דיור מהסוג הזה, במחיר כל כך זול, באיכות כל כך נמוכה ולמכור אותן במחירים כל גבוהים, אלמלא משרד השיכון איפשר זאת, בין בהסכמה שבשתיקה, ובין בהעלמת עין. משרד השיכון הכחיש טענה זו מכל וכל.

מישהו, כך נטען בוועדה, עשה קופה שמנה מתמימותם ומחלומם של העולים החדשים. נציגת משרד השיכון, שרה צימרמן, הכחישה בדיוני הוועדה את הטענה כי מכרו לעולים החדשים מוצר פגום מלכתחילה. לדבריה, גם אם היו בתים פגומים, אלה תוקנו, על פי חוזה המכר ועל פי כתב האחריות של היצרן, ויש גם טענה נגד בעלי הדירות על תחזוקה לקויה של הבתים.

ילכוד: חלק מבעלי הדירות, שקצה נפשם בסחבת והבירוקרטיה של משרד השיכון, החליטו לתבוע את משרד השיכון, את החברה הבונה, את החברה המשכנת, ואחרים. איך הגיב משרד השיכון? אם הוחלט לבצע תיקונים בבית מסויים, וגם אם מדובר במקרה בעייתי במיוחד, הבית לא מתוקן. למה? כי בעליו תבע את המשרד. לא עושים כלום, אלא עד לאחר גמר ההליכים המשפטיים.

בעלי דירות שהגיעו להסכמה עם חברות הבנייה על ביצוע השיפוצים, נדרשו, כתנאי לביצוע השיפוץ, לחתום על כתב ויתור ועל סילוק כל התביעות לגבי פגמים וליקויים. מי שסירב לחתום, לא ביצעו אצלו תיקונים. חמור מכך: לא אפשרו לבעלי דירות לחתום תחת מחאה. הוויתור על תביעות נדרש גם לגבי בעיות שיתגלו לאחר ביצוע התיקונים. בדיון בוועדה בכנסת נתברר, כי הגורם שהעמיד את התנאים היה נציג חברת שיכון ופיתוח.

לחברי הוועדה התברר, כי בתים בבנייה קלה לא היו רק בתים טרומיים או בבנייה מתועשת, אלא גם בתים מעץ. בתים אלה ספגו את ה"מכה" הכי קשה. כלומר, טרמיטים שאכלו, פשוטו כמשמעו, את הבתים. משרד השיכון טען, כי כל הבתים מעץ שהובאו לארץ חוסנו והוטבלו בחומר כימי נגד טרמיטים. אבל עובדה היא כי בתים מעץ נאכלו.

יפים רויטברג, מנהל ומהנדס ראשי של אגף התחזוקה, בחברת שיכון ופיתוח, הכחיש בפני הוועדה את מרבית הטענות של הדיירים. עו"ד יהושע באום, היועץ המשפטי של חברת שיכון ופיתוח, הגיב: "שיכון ופיתוח משווקת מזה כ-40 שנה דירות שנבנו על ידי משרד השיכון. בשנים 90'-91' שיכון ופיתוח הייתה חברה ממשלתית, והטילו עליה את השיווק של כל היחידות מדן ועד אילת, לא של הקיבוץ הארצי. היו למעלה מ-20 ספקים וכל אחד עם מודל אחר. רכישת הבתים בוצעה על ידי משרד השיכון. לאחר הרכישה וההקמה, לקראת האיכלוס, הועברו הדירות אלינו לשיווק. אני ליוויתי את משרד השיכון בחקיקה שהייתה לצורך הפרויקט הזה. היו מכרזים, נחתמו חוזים עם כל ספק וספק ישראלי שהיה צריך לבצע ולייבא את הפרויקט.

"העיקרון שעמד מאחורי זה היה מאוד פשוט. למה קראו לזה בנייה קלה? אם פותחים את התקנות רואים, שבבנייה קלה המשקל המרחבי של הקיר הוא נמוך יותר מהמקובל בבנייה של בלוקים ויציקה, זה כל ההבדל. הואיל והביאו מוצרים ממפעלים בחו"ל, הכלל היה שהתקן של ארץ המוצא הוא המחייב, ובכל מקרה של סתירה בין תקן ארץ המוצא לתקן הישראלי - מחייב תקן ארץ המוצא. עו"ד אברהם גל ניסה לפסול את התקנות וזה עמד במבחן בית המשפט העליון. מכון התקנים עשה תקן מיוחד משלו לבדיקה ובקרה של כל אחד מהטיפוסים, ומכון התקנים היה צריך לאשר, ואישר, שהמוצר הזה עומד בתקן המיוחד. קשה לי להניח שמכון התקנים חרג ממה שהוא שמר, ומעולם, במערכת שליוויתי אותה, לא נאמר שזה בנייה זמנית או ארעית".

שרה צימרמן: "משרד השיכון, בראשות אריק שרון, עשה אז מאמצים אדירים לענות על הבעיה שאנשים לא יהיו באוהלים, ומאוד היינו קרובים לזה. משרד השיכון ביצע את המכרזים, אנשיו בדקו בחו"ל את הבתים, ולצורך זה אושר תקן מיוחד לייבוא בתים אלה, את אישור האכלוס, טופס 4, הנפיקה הרשות המקומית. משרד השיכון השקיע בחמש השנים האחרונות בתיקון הבתים האלה למעלה מ-40 מיליון שקל, באופקים, נתיבות ובאר שבע".

שולמית שפיגל, סגן מנהל החטיבה הטכנית לביצוע במשרד הבינוי והשיכון, במחוז הדרום, ציינה בפני חברי הוועדה, כי רוב הבתים שהוקמו בנגב הם בתים מתוצרת ארה"ב ורוב הבתים בטקסס בנויים בשיטה הזאת. לדבריה, למרות מצבם הפיזי הקשה לכאורה, הבתים לא מסוכנים. "אם הייתה סכנת נפשות היו מוציאים אותם", אמרה.

עובדה מעניינת התגלתה במסגרת דיוני הוועדה: במסגרת הלוואות המשכנתא שלקחו רוכשי הדירות, הבנקים לא ביצעו ביטוח לקירות, לגג או לרצפה. לדברי עו"ד באום, אין בארץ במסגרת הבנקים ביטוח לליקויי בניה. "הממשלה", אמר, "ניסתה להכניס באמצעות חברת ביטוח ביטוח כזה, אלא שנתברר כי הדבר היה מייקר את הבניה ב-15%. אין ביטוח לליקויי בנייה לאף אדם. בביטוח המשכנתא יש רעידת אדמה, שריפה, פיצוץ צנרת ועוד דברים כאלה. ליקויי בנייה הם באחריות היצרן".

והיצרנים בחו"ל, מתנערים כיום כמובן ממרבית סעיפי האחריות על המוצר שמכרו בישראל. מדוע? לטענתם, בישראל בנו את הבתים לא לפי ההנחיות שלהם, ועובדה זו בלבד מבטלת את האחריות על המוצר. לטענתם, העובדה, שהמוצר עבר את הבדיקות של הגופים הנוגעים בדבר בישראל, מלמדת כי הוא התאים לדרישות של משרד השיכון ועמד בכל הפרמטרים הנדרשים לבנייה.