הבו לנו הלכה לסעיף 200

עם זאת, בסעיף 200 לחוק מצא המחוקק לנכון לקבוע, שאין לשלם פיצוי למי שפגיעותיו אינן עוברות "את תחום הסביר בנסיבות העניין, ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים".

כיוון שמונחים כמו "סביר בנסיבות העניין" ו"מבחן הצדק" הינם מונחים שיש ליצוק בהם תוכן, וזהו תפקידו של בית המשפט, הרי שבתביעות רבות לפי סעיף 197 חוזרת ועולה הטענה של סבירות וצדק, כאשר הוועדה המקומית רואה באותו סעיף כמקלט מתשלום הפיצויים.

נושא פרשנותו של סעיף 200 התעורר במלוא עוצמתו בפרשת הורוויץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה (ד"נ 02/1333 הוועדה המקומית לתו"ב נ' יהודית הורוויץ, רעננה ודנ"א 02/1346 הוועדה המחוזית לתו"ב מחוז המרכז נ' יהודית הורוויץ, בבית המשפט העליון בפני הרכב שופטים בראשות הנשיא ברק). מדובר בפרשה שהתחילה בתוכנית שאושרה בשנת 1983, ומשנת 1984 מעסיקה שמאים ובתי משפט.

באותו מקרה אושרה תוכנית שפגעה בשווים של מקרקעיה של גברת הורוויץ בשיעור של 24,000 דולר, המהווים 11.8% משווי הקרקע. השאלה האם זכאית הגברת הורוויץ לפיצוי בגין אותה פגיעה, או שמא אין מקום לפיצוי לאור הוראותיו של סעיף 200, העסיקה את בית המשפט המחוזי, את בית המשפט העליון כערכאת ערעור, ולאחרונה גם את בית המשפט העליון בדיון נוסף.

בבית המשפט העליון, בערכאת הערעור, נחלקו הדעות. הנשיא אהרון ברק היה סבור, כי פגיעה של 11.8% עדיין עומדת במבחן הסבירות, אך, בנסיבותיו של תיק זה יש לשלם את הפיצויים עקב מבחן הצדק. השופט טירקל, לעומתו, היה סבור, כי יש לקבוע את רף הסבירות כדי 3-2 אחוזים בלבד, ולפיכך פגיעה של 11.8% הינה הרבה מעבר לרף הסבירות, ויש לשלם פיצויים בגינה. השופט השלישי, השופט זועבי, קבע, כי בנסיבות העניין הפגיעה עוברת את תחום הסביר, ולפיכך לא נזקק לקביעה מהו רף הסבירות.

לאור חשיבותה העקרונית של הסוגיה, ניתנה רשות לקיום דיון נוסף בביהמ"ש העליון, בפני שבעה שופטים, ולאחרונה ניתן פסק דינם.

שוב נחלקו הדעות. השופט אור אימץ את פסק דינו של הנשיא ברק בערעור, והגיע לידי מסקנה, כי על-פי האיזון בין זכותו של הנפגע לקבל פיצוי מזה, ואינטרסים ציבוריים מזה, מתקיים תנאי הסבירות שבסעיף 200, ולו היה מבחן זה בודד, לא היה מקום לשלם פיצויים. השופט אור גם מסכים עם הנשיא ברק, כי, בנסיבותיו של תיק זה יש לשלם פיצויים "מן הצדק" (לאור התנהגותה של הרשות), והתוצאה היא, כי הנפגעת תקבל את הפיצויים. לעמדתו של השופט אור הצטרף (כצפוי) הנשיא ברק, וכן גם השופט ריבלין.

מנגד, השופטים חשין, טירקל ודורנר הגיעו לידי מסקנה, כי פגיעה בשיעור של 11.8% הינה מעבר לרף הסבירות, ויש לפצות בגין פגיעה זו. מעניינת במיוחד הינה גישתו של השופט טירקל, שחזר בו מקביעתו בערעור, כי די בפגיעה של 3-2 אחוזים על מנת לעבור את רף הסבירות, אך עדיין מחזיק בדעה, כי פגיעה בשיעור של 11.8% הינה מעל הרף.

וכך נוצר מצב, שמבין שבעת השופטים, שלושה בדעה כי רף הסבירות הינו מעל 11.8%, שלושה בדעה כי הרף נמוך משיעור זה, ונותר השופט מצא להכריע ביניהם. השופט מצא קבע, כי באופן עקרוני הוא מעדיף את גישתו של השופט אור, אך במקרה ספציפי זה, לדעתו, לאור נסיבותיו, הפגיעה עוברת את רף הסבירות.

התוצאה היא, לדעתי, כי אין תוצאה, וכי רף הסבירות ימשיך ויעסיק את בתי המשפט בתיקים רבים. אני משוכנע שבכל תיק ימצא כל אחד מהצדדים תימוכין לעמדתו בפסה"ד הארוך (מדי?) של בית המשפט העליון בדיון הנוסף, ושוב הצדק, גם אם יבוא, יתמהמה עד מאד.

דווקא פרשה זו של הורוויץ, שמתגלגלת במסדרונות בתי המשפט כשני עשורים, ובבית המשפט העליון כשמונה שנים, מצביעה על כך, שבמסגרת הרצון לעשות צדק, עלול להיגרם עוול לתובע הנפגע. לעמדתנו, ראוי לקבוע רף "טכני", שאולי עלול לגרום לעיוות כלשהו במקרה ספציפי, אך מאידך יגרום לוודאות, שתאפשר לתובעים (ונתבעים) לדעת האם הם זכאים לפיצויים אם לאו, מבלי להמתין שנים, לפרנס פרקליטים ולהעסיק ערכאות שיפוט.

נזכור, כי במקרה של הורוויץ היה מדובר על סכום של 24,000 דולר בסך הכל. סכום נמוך, בדרך כלל, כשבנדל"ן עסקינן, אך אשר יכול להוות עולם ומלואו עבור גברת הורוויץ. לו היתה נקבעת הלכה, והגברת הורוויץ היתה האחרונה לעבור את אותו עינוי דין, עד שקיבלה כדי פגיעתה (בהנחה שהטיפול המשפטי לא עלה לה עשרת מונים מהסכום שקיבלה), ניחא. אך מכיוון שלאור אי הודאות שנותרה, יש להניח שגם מקרים נוספים יגררו אלי בית המשפט העליון, אנו סבורים, בכל הכבוד, שיש להצר על כך, שלא נקבע רף ברור.

מכיוון שבית המשפט העליון לא קבע רף, דומה כי הגיעה העת שהמחוקק יתערב ויחליף את הוראת סעיף 200 ברף "מספרי", כפי שעשתה שופטת בית המשפט המחוזי (השופטת קובו) באותו עניין, כאשר קבעה, כי הגיעה העת לקבוע את הרף בעניין הסבירות, והעמידה אותו על 10%.

עורכי הדין יגנס, טויסטר, בירן מתמחים בתכנון ובנייה.