בג"ץ דחה את העתירות נגד איחוד הרשויות: קבע כי לא נפל פגם בחוק

מדובר בעתירות לבג"ץ שהגישו בין השאר מועצות מקומיות דרוזיות יאנוח, ג'ת, ועוספייה, וכן המועצות המקומיות גבעת עדה, כנרת, ומכבים-רעות.

במארס אשתקד קיבלה הממשלה החלטה ליזום איחוד רשויות מקומיות באמצעות חקיקה של הכנסת. המטרה היתה לצמצם את מספר הרשויות המקומיות על מנת לייעל את ניהולן ולחסוך בהוצאה הציבורית. באפריל 2003 עברה בכנסת בקריאה ראשונה הצעת חוק אשר קבעה את איחודן של 180 רשויות מקומיות ל-70 רשויות מאוחדות. במקביל, מינה משרד הפנים 7 ועדות ציבוריות אשר שמעו את עמדת הגופים הרלוונטיים.

בתחילת חודש יוני 2003, לאחר סיום הליכי השימוע ועל בסיס המלצת הוועדות, גובשה הצעת חוק מתוקנת, ואשר על-פיה הומלץ לאחד 34 רשויות. בסופו של דבר אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את איחודן של 29 רשויות מקומיות ל-12 רשויות מאוחדות.

העותרים פנו לבג"ץ בשלוש טענות: האחת - פגמים בהליך החקיקה; השנייה - כי החוק איננו חוקתי; השלישית - טענות פרטניות המאפיינות את העותרים השונים.

השופט תאודור אור (בדימוס), אשר כתב את פסק הדין בהסכמת השופטים מישאל חשין ומרים נאור, קובע, כי לא נפל בחוק האיחוד כל פגם הפוגע בערכי היסוד של המדינה. השופט קובע, כי יש לדחות טענות ביחס לחובת השימוע שקיימה ועדת הכנסת בעניין.

אור מציין, כי ועדת הכנסת קיימה ישיבה שבה נערך שימוע ב-30 ליולי אשתקד, וכי גם אם לא הוזמנו או לא אופשר לכל ראשי המועצות המקומיות להופיע בפני הוועדה, הרי שחובת שימוע אינה חלה בפני ועדות של הכנסת בשעה שהיא עוסקת בנושאי חקיקה ראשית. חובת שימוע חלה במהותה על רשות מינהלית, אך לא חלה חובת שימוע של העותרים במסגרת הליך חקיקתו של חוק האיחוד, לרבות במסגרת דיונים בוועדה של הכנסת הדנה בו לאחר הקריאה הראשונה. לפיכך, כל שימוע שנעשה בפני הוועדה המשותפת היה שלא מתוך קיום חובה.

עוד דחה בג"ץ את הטענה בדבר פגיעה בזכויות היסוד של תושבי המועצות המקומיות הרלוונטיות. בג"ץ קובע, כי לא הוכחה הטענה בדבר פגיעה בשווי הקרקע של תושבי המועצות המקומיות. אור מציין, שגם אם היתה מוכחת עובדה כזו, והיה מתברר שעקב האיחוד חלה ירידה בשווי המקרקעין של תושבי אחת הרשויות, ספק אם היה בכך כדי להביא לפסילת החוק.

אור אומר, כי אדם המתגורר במסגרת רשות מקומית מקבל על עצמו את הזכויות והחובות של הרשות, ואין לו כל זכות לכך שגבולות הרשות המקומית לא ישתנו ושמספר תושבי הרשות לא ישתנה.

עוד קובע פסק הדין, כי אין לתושבים של רשות מקומית זכות קניין במתקניה הציבוריים של הרשות, בין אם השתתפו באופן אקטיבי במימון הקמתם ובין אם לאו. המתקנים הציבוריים והמבנים הציבוריים הם קניינה של הרשות המקומית, ולתושבים רק זכות שימוש במתקנים הללו.

עוד דחה פסק הדין טענה לפיה תקציבן של חלק מהרשויות המאוחדות ייפגע, שכן אלה יאלצו לשאת בגרעונות של הרשות האחרת. פגיעה כזו, קובע פסק הדין, איננה פגיעה בקניינו של כל אחד מתושבי הרשות. פסק הדין קובע עוד, כי אין חובה לקבל את הסכמתן של המועצות המקומיות.

עם זאת קובע אור, כי חלק מההליכים שננקטו בעניין זה מעוררים תחושה של אי נוחות, וכמה מהטענות של הרשויות שהועלו בבג"ץ ראויות למידה לא מועטה של הזדהות. (בג"ץ 0/7610).