הבעיה המרכזית נותרה בעינה

אחת הבעיות הגדולות של השלטון המקומי במרחב הכפרי במושבים ובקיבוצים היא זהות הוועדים, דהיינו: ועד האגודה השיתופית, שהוא תאגיד כלכלי ביסודו - מנהל גם את העניינים המוניציפליים ביישוב, וכאן ההתנגשות.

נוצר אפוא מצב בעייתי: ביישובים שבהם פועל ועד מקומי נפרד, מוצאים עצמם התושבים בין הפטיש לסדן, כשהאחד הוא הוועד המקומי, והשני הוא המועצה האזורית. השלטון המקומי מופקד על מתן שירותים מוניציפאליים וממלכתיים לתושבים, ובכלל זה פיתוח תשתיות והקמת מבני ציבור לרווחת התושבים.

זהו אחד הנושאים החשובים ביותר הקשורים לשלטון המקומי במרחב הכפרי. מדובר ב-53 מועצות אזוריות, 973 יישובים וכ-600 אלף תושבים (10% מתושבי המדינה), המתפרסים על 85% משטח מדינת ישראל בתחומי הקו הירוק.

במרחב הכפרי יש לשלטון המקומי מאפיינים ייחודיים, כשהבולט שבהם הוא המבנה השלטוני הדו-רבדי: רובד אחד הוא המועצה האזורית, אשר בשיפוטה מספר יישובים, לרוב בסביבות 20 יישובים, ורובד שני הוא הוועד המקומי של כל יישוב ויישוב.

על-פי החוק, קיימות סמכויות שלטוניות לשני הגופים. עובדה נוספת המשפיעה על פעילויותיהם של שני הגופים היא השונות בשטח השיפוט, השוני במספר התושבים, השוני בסוגי היישובים והרכב האוכלוסיה.

היעדר הוראות ברורות בחוק, ובכלל זה גם הוראות המתייחסות למנגנוני פיקוח ובקרה על פעילות הוועדים, הביאו לכך שלעתים פעילות הוועדים אינה עולה בקנה אחד עם הכללים המחייבים, ולמועצה האזורית אין משאבים וכלים לטפל בחריגות.

בשנת 1999 מינה מנכ"ל משרד הפנים דאז, אבי מעוז, ועדה בראשותו של שוקי אמרני, כיום הממונה על מחוז מרכז במשרד הפנים. הוועדה התבקשה להתייחס למהות יחסי הגומלין בין הוועד המקומי למועצה האזורית, וכן לגבי הסמכויות והתפקידים של הוועד המקומי.

עיקר מסקנות הוועדה בנושא הכפילות בין סמכויות הוועד המקומי למועצה האזורית הצביעו על רצון שלא לבטל את מעמדו של הוועד המקומי, אלא להגדיר מחדש את סמכויותיו.

נותרו עדיין נושאים רבים פתוחים, כמו הגדרת חלוקת הסמכויות בין הוועד המקומי לאגודה השיתופית, השימוש במבנים הציבוריים וכד'. למרות האישור הבלבול במערכת עוד גדול.