סופר-סל

נדיר מאוד לראות את התיאטראות בארץ משתפים פעולה. הרי לרוב הם מתחרים זה בזה על קהל, תקציבים מהממשלה וממוסדות ציבוריים, על הביקורות וכו'. אולם לפני מספר ימים ניתן היה למצוא את נציגי כל התיאטראות, בתוספת נציגים של להקות מחול שונות, משתפים פעולה במופע יחיד במינו בתיאטרון הקאמרי, שבו אולי בפעם הראשונה השתתפו שחקנים מכל התיאטראות בקטעי מופעים שונים שלהם. ועוד בהתנדבות.

הגוף שהביא לפלא הזה נקרא "סל תרבות", ובימים אלו חוגג 15 שנה לקיומו. סל תרבות הוא מזמין המופעים הגדול ביותר בארץ. רצונו הטוב חיוני עבור כל גוף תיאטרלי שרוצה להמשיך להתקיים.

לא פלא, אם כך, ש"כל המופיעים הופיעו בהתנדבות, וכולם נלחמו ממש על הזכות להופיע על הבמה באירוע", כפי שמספרת ברוריה בקר, מייסדת ומנהלת "סל תרבות ", תוכנית ייחודית המיועדת לתלמידי בתי ספר לצפייה מושכלת במופעי אמנות המשותפת למשרד החינוך, לחברה למתנ"סים ולרשויות המקומיות. היא מיועדת לתלמידים מגן הילדים ועד לכיתה י"ב. במסגרת התוכנית נחשפים התלמידים באופן שיטתי למה שמוגדר בידי מארגני התוכנית כ"מיטב היצירה האמנותית בארץ". התלמידים מבקרים בתיאטרון, באולמות המחול, בקונצרטים ובמוזיאונים לאמנות, ונפגשים עם סופרים, קולנוענים ואמנים. הצפייה במופעים והמפגשים נעשים כחלק ממערכת הלימודים.

מספקים פרנסה

התקציב של תוכנית סל תרבות ארצי הוא 42 מיליון שקל (בשנת 2003), שרובו מגיע מכספי ההורים הנגבים כתשלומי רשות למערכת החינוך וחלקו מכספי הקצבת משרד החינוך, התרבות והספורט. הכספים המגיעים מהקצבת משרד החינוך מיועדים לסבסוד התלמידים ברשויות המשתתפות בתוכנית. התוכנית מסבסדת כל תלמיד על פי תקרה של 12 שקל לשנה כשברשויות הנמצאות בתחתית הטבלה הסוציו-אקונומית מגיעה הסבסוד עד לתקרה של 20 שקל לתלמיד לשנה. כיום משתתפות בתוכנית 120 רשויות מקומיות ברחבי הארץ. בכל שנה מתקיימות במסגרת התוכנית כ-10,000 פעולות אמנות ברחבי הארץ לאוכלוסייה של 550 אלף תלמידים. ההשפעה של התוכנית על מערכת התרבות בארץ; על היקפי הפעילות, על כמות הקהל, על עידוד היצירה ועל מחזור הכספים, היא דרמטית, ונמדדת בהיקפים ההולכים וגדלים לאורך השנים, מאז תחילת פעילותה.

תרבות המונים

ההיצע האמנותי לתלמידים בשנת 1989 כלל 80 הצגות תיאטרון לעומת 500 היום, 57 קונצרטים לעומת 224 היום, ו-35 מופעי מחול לעומת 118 מופעים היום. כך גם בתחומי האמנות האחרים. ב-1987, שנתיים לפני הקמת סל תרבות ארצי ביקרו בתיאטרון 11.4% מבני ה- 14-17, ב-1999 ביקרו 32.3% מאותה קבוצת אוכלוסייה. זהו שיעור גידול של כ-300% במספר הצופים, ובהתאם בגובה ההכנסות. מספר בני הנוער שצפו בתיאטרון, על פי הנתונים של שנת 1999, הוא גדול ממספר הצופים של כלל האוכלוסייה הבוגרת באותה השנה. אוכלוסיית התלמידים מהווה כיום את הקבוצה הגדולה ביותר של המבקרים במוזיאונים לאמנות, באולמות התיאטרון, המחול והקונצרטים, בהשוואה לכלל האוכלוסייה בישראל ולכל חתך גיל בנפרד. המשמעות הכלכלית של נתונים אלו היא עצומה. הפעילות של סל תרבות ארצי מהווה אחוז גדול ומשמעותי מהכנסות מוסדות התרבות והאמנות בארץ, הן במוסדות הציבוריים והן בפרטיים. בנוסף, התוכנית מספקת תעסוקה לקבוצה גדולה של יוצרים: כ-150 קולנוענים שנותנים הרצאות בבתי הספר, כ-220 סופרים ומשוררים שנפגשים עם התלמידים, ועוד כ-50 אמנים שמגיעים לבתי הספר עם יצירותיהם.

מי מחליט?

ההשפעה של סל תרבות ארצי על המערכת הכלכלית של עולם התרבות היא רחבה עוד יותר. המופעים לתלמידים, בעיקר בתחום אמנויות הבמה, מתקיימים באולמות ובהיכלי התרבות שברחבי הארץ. פעילות זו היא גורם משמעותי מאין כמוהו במחזור ההכנסות של האולמות והיכלי התרבות והיא הגורם הבלעדי לתפוסה שלהם בשעות הבוקר. יש להביא בחשבון שמחזור הכנסות זה של האולמות הנו מעבר לתקציב 42 המיליון של סל תרבות ארצי, מאחר והכספים מועברים ישירות מבתי הספר לאולמות ולהיכלי התרבות.

ל"סל תרבות" יש אם כך השפעה עצומה על עולם התרבות והבימה הישראלית, כמו גם השפעה ארוכת טווח, שכן התקווה היא שאותם ילדים שנחשפים באמצעות "סל תרבות" ליצירות אמנות שונות יהפכו לצרכני אמנות בבגרותם. אנשי סל תרבות טוענים שבזכות פועלו של הארגון משתנה והולך הרכב האוכלוסייה הנחשף ליצירות מופת ויצירות איכות באמנות, ונשברת המחיצה המסורתית בין תרבות המונים לתרבות אליטות, בין מרכז לשוליים.

אולם אליה וקוץ בה: כל הנתונים האלה גם אומרים דבר נוסף. ש"סל תרבות" מרכז בידיו כוח עצום ביחס למוסדות התיאטרון והתרבות הנמצאים רובם במצב כלכלי קשה, ושזקוקים נואשות לחסדיו. לא תמיד אנשי "סל תרבות" מגיעים להסכמות עם הנהלות התיאטראות לגבי איכות המופעים, ואם הם מסרבים להכניסם לתוכנית הדבר עלול להיות קטלני מבחינת ההפקה. התוצאה של התנגשויות חוזרות ונשנות בנושאים אלה בין אנשי "סל תרבות" והנהלות התיאטראות השונים הביאו לפני מספר שנים לפרסום מחאה חריפה מצד מנהלי התיאטראות כנגד "סל תרבות", שאותו האשימו בבחירות "לא מקצועיות" של מופעים. הפרשה הסתיימה בקול ענות חלושה. "סל תרבות" ממשיך ללא כל שינוי במדיניותו ומנהלי התיאטראות נאלצים ליישר קו. אף אחד לא רוצה להסתבך עם הסל.

ברוריה בקר: "הם התלוננו למה אנחנו מחמירים כל כך בסטנדרטים שלנו ולמה צריך את כל הוועדות. ההתקפה הייתה שבגלל ההיצע האדיר של הפעילות שלנו, נוספו מאות אלפי צרכנים לתרבות ושינו את המפה. ובאמת, כל דחייה כזאת שלנו גורמת להם נזקים כספיים עצומים".

* שיניתם משהו כתוצאה מההתקפות עליכם?

"לא שינינו דבר, כי מדיניותנו גובשה לאחר הרבה דיונים וויכוחים. יש צורך בוועדות לבתי ספר שמגיעים במסגרת החינוך הפורמאלי והאמנות הזאת מייצגת עבורם את התחום. לכן חיוני שהאירועים שמוצגים במסגרת שלנו יהיו איכותיים, מאחר שרק אמנות איכותית היא בעלת אפקט חינוכי, ורק היא מעוררת רגשיות ואמפטיה. כל אמנות אחרת שאינה עומדת בקריטריונים שלנו זמינה בכל מקרה לילדים".

גת קינר, ראש המחלקה החינוכית של הבימה, מאשר כי היום היחסים בין התיאטראות השונים ובין "סל תרבות" הם אכן תקינים. מן הסתם, יש לו כלפיהם בעיקר שבחים:" נכון שהייתה לנו מחלוקת בנושא של כמה הצגות שהוועדה של סל תרבות לא אישרה. ועל זה היה לנו ויכוח עקרוני בנוגע לסמכויות הוועדה שלהם. זה נפתר על ידי זה שהקמנו מסגרת משותפת של מפגשים קבועים של מנהלי תיאטרון ביחד עם אנשי סל תרבות, לפתרון בעיות עקרוניות. הגענו למשל לסוג של הסכמה לגבי דרכים שבהם "סל תרבות" יכול לסייע לתיאטראות בפעילות החינוכית שלהם.

"צריך לדעת שהציבור הישראלי הוא מחובבי התיאטרון הגדולים בעולם, אבל יש בהחלט בעיה עם הנוער לגבי התחום הזה, ו"סל תרבות" תורם רבות בכך שהוא מביא לחלקים גדולים של האוכלוסייה סוגים שונים של אמנות שאליהם לא נחשפו בעבר. בסך הכל הם עושים פעולה מבורכת, בעיקר בפרובינציות שלא נהנות מחשיפה גדולה לאמנויות בניגוד לתל אביב והמרכז. אני לא מכיר שום מפעל כזה בארץ אחרת בהיקף כזה ובפריסה כזאת, גם לא בארצות המפותחות של סקנדינביה. ככל הידוע לי "סל תרבות" זוהי תופעה ייחודית לישראל שמן הראוי שארצות אחרות וגם מפותחות ביותר ילמדו ממנה".