כמה פרינג' כבר אפשר לשאת

תיאטרון "קרוב" של ניקו ניתאי חונך את ביתו החדש בתחנה המרכזית החדשה אליה עברו לאחר השריפה בבית מכרזים. האולם החדש שימש בעבר כאולם קולנוע ועדיין שומר על מידות, אופי ומיקום שמקשים על העלאת הצגת תיאטרון. אלא שקשיים מעולם לא הפחידו את השחקן והבמאי הוותיק ניקו ניתאי שמתעקש להעלות את המחזה "שד היער" של צ'כוב אחרי שהתנסה בו (לא בהצלחה מרובה) לפני כמה שנים בבית הספר למשחק של ניסן נתיב. הבחירה בסקיצה המוקדמת של אנטון צ'כוב למחזהו הקלאסי "הדוד וניה" מעידה על חיבה לאתגרים וכן על אהבה גדולה לצ'כוב שביולי ימלאו 100 שנים למותו.

אלא שניסיון של תיאטרון שוליים קטן להתמודד עם מחזה רב משתתפים (12 שחקנים על הבמה המיועדת כאמור למסך קולנוע) נראה לעיתים כמו ניסיון לשחק במגרש לא לו. המסקנה מדכדכת, שכן התיאטרונים הממוסדים והרפרטוארים פסקו כמעט מלהעלות מחזות מסוג זה, וכך אנחנו עלולים להישאר מנותקים מעורק חשוב של התיאטרון.

כך או כך, העלאתו הנדירה כשלעצמה במקומותינו של "שד היער" משרה דכדוך דק של שעמום. אותו שעמום שהוא לבו של המחזה אסור לו שיעבור את קו הבמה וייקח איתו את הקהל, אך נדמה שכך קורה. הסיבה היא לא רק סרבולה היחסי של עלילת המחזה אלא גם הפערים האדירים בביצועו.

האנסמבל שיצר ניתאי כולל שחקנים ותיקים כמו מוסקו אלקלעי (בתפקיד הסנדק), אלברט כהן (בתור הפרופסור בדימוס), שמואל וולף ואורי אברהמי (ז'ורז' המאוהב) לצד שחקנים צעירים ממש. הפער בין הביצוע של הקאסט הצעיר למבוגר מבליט את יכולותיהם של שחקנים כמו מוסקו אלקלעי שמפגין משחק עסיסי, אלברט כהן המדויק ושמואל וולף הקומי, אבל אלה גם מדגישים את בוסרם של הצעירים (כמו גם את משחקו המפוספס של אורי אברהמי). מרב שפר בתפקיד יילנה, אשתו הצעירה והנוגה של הפרופסור, מדקלמת את הטקסט, יוני זיכהולץ לא מצליח לשכנע בתור פדיה הפראי ונותר מנייריסטי, ולירון לבו, שמגלם את הרופא האידיאליסט המכונה "שד היער", מחמיץ תפקיד שהיה ניתן לעשות ממנו מטעמים. כשלבו מדבר על החובה האנושית להימנע מכריתת יערות נדמה כאילו פעיל תנועת "גרינפיס" היה עושה זאת טוב יותר. גם המימד הילדותי, הפיטר-פני, של הדמות נמוג בביצועו.

התפאורה של דני בילינסון יוצרת אווירה בעזרת מסכי בדים המשתלשלים מהתקרה. זהו פתרון פשוט ואפקטיבי המתאים לתיאטרון פרינג' מסוג זה (מה שקשה להגיד לגבי הבמה עצמה הצרה מלהכיל את כל השחקנים). הבימוי של ניתאי שמרני יחסית לשולי הפרינג' בו עולה ההצגה. הוא מדגיש את המימד הקומי של המחזה שהוא ביסודו סאטירה חברתית כנגד ריקבונה של החברה הגבוהה המכלה זמנה בסעודות ורכילויות.

ניתאי מצהיר כי מדובר ב"הצגה צ'כובית קלאסית ועכשווית בעת ובעונה אחת" אולם המימד העכשווי שלה איננו ניכר כאן. למרות הכל ואף על פי כן - יש לברך על ההתמודדות עם המחזה ועל עצם קיומם של השוליים המאפשרים התמודדות שכזו.

* "שד היער" מאת: אנטון צ'כוב, עיבוד ובימוי: ניקו ניתאי, מוסיקה: איסר שולמן, תפאורה: בילינסון, תלבושות: לאה שץ, תאורה: יעקב סליב, משתתפים: אלברט כהן, מרב שפר, הילה רביב, רות פרחי, אורי אברהמי, מוסקו אלקלעי, יוני זיכהולץ, לירון לבו, שמואל וולף, רם רחמים, שירלי קייזר, עמית רוזנברג. תיאטרון "קרוב".