הקלפטוקרטיה הישראלית

התפתחות הקלפטוקרטיה (קלפטו, ביוונית - לגנוב) בישראל ידעה מספר ציוני דרך חשובים. עד חיובו בדין ומאסרו של אשר ידלין, שהיה איש מרכזי בהסתדרות הכללית ובקופ"ח, והיה מיועד לנגידות בנק ישראל בשנות ה-70, לא היתה זו עבירה לגנוב מהציבור עבור המפלגה, ההסתדרות או אירגונים ומוסדות ציבוריים. הסייג היחיד היה, שהגנב יעביר בנאמנות את חלק הארי מהשלל לשולחיו.

הציטוט שהשאיר רה"מ המנוח, לוי אשכול, "לא תחסום שור בדישו", קיבל באותו זמן פירוש "ליברלי" ביותר. מנהיגינו לא שמעו על תיאודור רוזבלט, נשיא ארה"ב בשנים 1909-1901, אשר פיטר את אחד הבוקרים שלו על שצרב את סמל חוות רוזבלט על פר של חווה שכנה. רוזבלט אמר אז: "איש הגונב עבורי, יגנוב גם ממני".

ציון דרך נוסף היה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כאשר הוחל בתהליך המפלצתי של ויסות מניות הבנקים. עשרות בכירים בכל מערכת הבנקאות זכו לחוזים אישיים שמנים, התואמים את גודל הפשע והסיכון האישי שנטלו על עצמם. כמקצוענים היה נהיר להם לאן מוביל המשחק בכספי הציבור. ככל שהמערכת הבנקאית צללה עמוק יותר, כך הלכו ותפחו החוזים האישיים.

כדי שהחוזים האישיים יעמדו בביקורת עתידית של בתי המשפט, נזקקו הבכירים לשיתוף פעולה הדוק של יועצים משפטיים ומשרדי עורכי דין, שגם אותם היה צריך לפצות בסכומים משמעותיים ואף למנותם לדירקטורים. המעגל התרחב לעבר חברי הדירקטוריונים, שאישרו את החוזים של הבכירים.

האבסורד המשיך לחגוג. במשך השנתיים שוועדת בייסקי ישבה בירושלים ללמוד את פרטי ההונאה הציבורית, ישבו ראשי בל"ל ועסקו בשיפור תנאי העסקתם ובעיקר תנאי פרישתם הצפויה. הכל נעשה בצורה חוקית למדי, בהתאם לנורמות תגמול חדשות שקבעו כוכבי הבנקאות הישראלית.

תאגידים אחרים במשק למדו עד מהרה, שנולדה נורמה חדשה של תגמולים אישיים מנופחים לבכירים שכשלו. ככל שהתאגיד שוקע - התגמול המשולם לבכיריו צריך להיות גבוה יותר. הכוונה גם לפיצויים ולפנסיות מנופחות שישולמו לאחר שייאלצו לעזוב את התאגיד שהכשילו.

מעגל השחיתות של תגמולים בלתי סבירים בסקטור הבנקאי הלך והתרחב במהירות לסקטורים אחרים במשק. הדוגמה של בכירי הבנק, אשר ייסד תיאודור הרצל, זכתה לתאוצה בכל הסקטור הפיננסי והתרחבה לעבר תאגידים מסחריים. מיד לאחר מכן נצפתה נורמה זו גם בתעשייה, ולמרבה הפלא, גם בתאגידים הסתדרותיים ומשם לתאגידים ממשלתיים.

תגמולים מנופחים למנהלים ומקורבים לא פסחו גם על מספר חברות היי-טק. תאגידים קטנטנים בראשית דרכם מחלקים את עיקר כספי ההנפקה ראשית כל למנהליהם, עוד לפני שמוצריהם מגיעים לשוק.

חגיגת תגמולים מנופחים ובלתי סבירים פסחה, במידה מסויימת, על קבוצה של פקידי ממשלה בכירים, כי תנאי העסקתם צמודים לתקשי"ר. את הכסף הגדול הם יעשו לאחר שיעברו ל"שוק הפרטי". כאן מתרחש לעינינו אבסורד בלתי רגיל.

חסידי ההפרטה טוענים, שפקידי ממשלה לא יכולים לנהל ולפתח עסקים. אך הפלא ופלא, ראשי מחלקות, אגפים ומנכ"לי האוצר, משרד התעשייה והמסחר ואף בכירים מבנק ישראל, מוצאים את עצמם, לאחר מספר שנים רזות, מכהנים כמנכ"לים של התאגידים המכובדים ביותר במיגזר הפרטי. ניתן לקבוע, ששירות ממשלתי בדרגות גבוהות במשרדים הכלכליים מתפתח לבסוף, במסלול די קבוע, לתפקיד מתוגמל היטב במיגזר הפרטי. תקופת הצינון בדרך כלל אינה רלבנטית ו/או לא מיושמת כלל.

התוצאה היא, שכל צעיר או צעירה המתגייסים לפקידות הממשלתית, יודעים מראש, שאם יתקדמו במשרדם, יקבלו סמכויות מסויימות, ובבוא הזמן יפתחו קשרים מתאימים עם הלקוחות הנכונים והכבדים של המשרד - עתידם הכלכלי ישתפר מאוד. האם אין אנו מסתכנים, בשיטה זו, שפקידות ממשלתית מסויימת מאוד תהיה פחות ערה למנוע תופעות של נפוטיזם, שחיתות ואף שוחד. האם תופעות אלה אינן שכיחות יותר במשרדי הממשלה מאשר במיגזרים אחרים במשק?

ולבסוף סיפור מארה"ב. לפני חודשים מספר הורשעו תשעה חסידים מברוקלין, חלקם עם שמות פרטיים מאוד ישראליים, על שמעלו בתקציבי חינוך של מדינת ניו-יורק במשך תקופה ארוכה. ההוכחה למעילה, לדעת הרשויות שם, היא: התלמידים לא קיבלו כל הכשרה מקצועית במשך 15 שנים במוסדות שניהלו החסידים, ובוגרי המוסדות אף לא קיבלו תעודות.

מי אמר שאין לנו מספיק ייצוא של ידע. אנו יכולים אף לייצא את שיטות הקלפטוקרטיה היצירתית שלנו.

הכותב הוא חבר הוראה בכיר נלווה, הפקולטה להנדסת תעשייה וניהול, הטכניון