הקרקע, הבית - ומה שביניהם

בית המשפט לענייני משפחה דן לאחרונה במשמעות זכויותיו של בעל נכס מקרקעין - עליו בנוי בית מגורים - שלא רשום בלישכת רישום המקרקעין. השאלה שעלתה היא, האם נוכח העובדה כי מדובר במיטלטלין ולא במקרקעין, ניתן להפריד את הבעלויות בין הבית למקרקעין עליו הוא בנוי. על שאלה זו עונה ביהמ"ש בשלילה, אם כי הוא קובע שהתובעת זכאית לקבל מחצית משווי הבית - להבדיל משווי המקרקעין עליו הוא בנוי - וזאת על אף שהיא אינה בעלי הנכס, בשל השקעתה בבניית הבית.

צברי דפנה (להלן "האשה") הגישה כנגד בעלה, שהפך בינתיים לגרושה (להלן "הבעל"), ואבי בעלה - צברי אמנון (להלן "האב") - תביעה לביהמ"ש לענייני משפחה בת"א. במסגרת תביעה זו, עתרה האשה למתן סעד הצהרתי, לפיו היא שותפה, בחלקים שווים עם הבעל, בנכס מקרקעין, אשר רשום בספרי המקרקעין על שם רשות הפיתוח, ואשר זכויות החכירה בו רשומות ע"ש האב בספרי החברה המשכנת (להלן "המקרקעין" או "המגרש").

לחילופין, עתרה האשה להצהיר, כי היא זכאית לשווי מחצית הזכויות בבית ללא המקרקעין עליו הוא בנוי (להלן "הבית"), ולחייב את האב להשיב לה את שווי השבחת המקרקעין וההשקעה שנעשתה בבית.

על פי הסכם גירושין שנערך בין האשה לבעל, עזב הבעל את הבית, כשסוכם כי האשה והילדים ימשיכו להתגורר בו, עד להכרעת הזכויות בו בביהמ"ש.

לטענת האשה, הבית נרכש ונבנה על ידה ועל ידי הבעל במהלך חייהם המשותפים, ואשר על כן הוא שייך להם בחלקים שווים, וכל זאת ללא קשר לרישום הפורמלי. בניית הבית מומנה, לטענתה, מכספי מכירת דירתם הקודמת, בה התגוררו, ומחסכונות והלוואות. בנוסף, לטענתה, הזכויות במגרש ניתנו לבני הזוג במתנה על ידי האב, על מנת שיבנו עליו את ביתם.

תביעתה של האשה מבוססת על מספר עילות:

א.חזקת השיתוף - מכוחה שותפים בני הזוג בבית.

ב. מתנה - האב נתן לבני הזוג במתנה את הזכויות במגרש.

ג. עשיית עושר ולא במשפט - האב התעשר מבניית הבית והשבחת הקרקע, וזאת על חשבון האשה אשר השקיעה לצורך כך עבודה וכסף, וכן עסקה, במקביל, בגידול הילדים ובטיפול במשק הבית.

ד. גזל - חוסר הצדק שבגזילת זכויות האשה, אשר נרכשו בעמלה במשך חיי הנישואין.

לטענת האב, לאשה אין כל זכויות במגרש או בבית הבנוי עליו, שכן הזכויות במגרש רשומות על שמו. האב מכחיש, כי נתן את המגרש במתנה לבני הזוג. לטענתו, הבית נבנה מכספו שלו.

פסק הדין בתביעה זו ניתן מפי השופטת ורדה פלאוט.

זכותו של האב במקרקעין רשומה בספרי החברה המשכנת ולא בלישכת רישום המקרקעין. לפיכך, קובעת השופטת פלאוט, אין זכותו בנכס זכות במקרקעין במובן חוק המקרקעין, אלא רק זכות אובליגטורית. במילים אחרות, עוסקים אנו בזכויות במיטלטלין ולא בזכויות במקרקעין.

השאלה העומדת לדיון היא, האם העביר האב את הזכויות במגרש לבני הזוג. כאמור לעיל, אין מדובר בהקניית זכות קניינית במקרקעין, ולפיכך אין תחולה לסעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן "חוק המקרקעין").

מתנה בנכס מסוג זה אינה טעונה, אם כן, רישום בפנקס המקרקעין. ובאשר מדובר בהתחייבות ליתן אותה, אף לא נדרש מסמך בכתב כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין ובסעיף 5(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן "חוק המתנה").

בהתאם לסעיף 2 לחוק המתנה, בשאלת מבחן המתנה יש לבחון את כוונת הצדדים. הפסיקה מלמדת (ראו, למשל, פס"ד פרידמן מ(2) 253), כי, בנסיבות כגון דא, נדרש מסמך כלשהו אשר יש בו להעיד על כוונת נותן המתנה להקנותה. הפסיקה קבעה כך, על אף שנכס המקרקעין, קרי - המתנה, היה כבר בחזקת "המקבלים".

משמע, דרישת קיומו של מסמך המזכה את המקבל בדבר המתנה הינה נוספת לדרישת מסירת דבר המתנה.

בענייננו, קובעת השופטת פלאוט, האשה לא צירפה כל מסמך, אשר יש בו כדי להעיד על כוונתו של האב ליתן, לה ולבעל, את המגרש במתנה. המסמכים אשר צירפה האשה מתייחסים כולם לבית ולא למגרש עליו הוא נבנה.

מאידך, הציג האב מסמכים מהם עולה, כי הוא ששילם את דמי החכירה השנתיים בגין נכס המקרקעין ואת דמי ההיוון. מכאן, כי האשה לא הוכיחה כל כוונה מצד האב להעביר לה ולבעלה את הזכויות.

אשר לטענת האשה בדבר זכותה במגרש מכוח "חזקת השיתוף", ברי כי טענה זו אין לה מקום, וזאת מאחר שבעל הזכויות הרשומות בקרקע, קרי - האב, אינו חב דבר מכוח קשר הנישואין בין האשה לבנו (הבעל).

כעת עוברת השופטת פלאוט לדון בשאלת הזכויות בבית הבנוי על המגרש. כאשר מדובר במקרקעין, המשפט הישראלי אינו מכיר בבעלות במחוברים לקרקע בנפרד מהבעלות בקרקע עצמה. חוק המקרקעין קובע לעניין זה, כי הבעלות במקרקעין חלה גם על כל המחובר אליה חיבור של קבע.

בהתאם לכך, לו במקרקעין עסקינן, היתה האשה זכאית, לכל היותר, לפיצוי כספי בגובה מחצית שווי הבית הבנוי בלבד. ואולם, כאמור לעיל, זכויות האב בנכס הן בגדר מטלטלין ולא במקרקעין.

עם זאת, קובעת השופטת פלאוט, הדבר אינו מוביל לתוצאה משפטית שונה.

מאחר שהמגרש והבית נחשבים מיטלטלין ולא במקרקעין, לנוכח המצב המשפטי ולא על יסוד המצב העובדתי, יש מקום ללמוד, לעניין זה, גזירה שווה מחוק המקרקעין.

מן העובדה שבעל מקרקעין הינו גם בעל המחוברים למקרקעין ניתן ללמוד, כי הקרקע הינה החלק העיקרי ואילו הבית הינו הטפל. לפיכך, המסקנה היא כי הזכויות בבית שייכות לבעל הזכויות במגרש - קרי האב.

עוד קובעת השופטת, כי האשה זכאית למחצית שווי הבית ללא המקרקעין עליו הוא בנוי. לאור התוצאה האמורה לעיל, מתייתרות הטענות בדבר עשיית עושר ולא במשפט ובדבר גזל, ככל שאלה מתייחסות לשווי מחצית ערך הבית.

אשר לתביעת האשה את שווי השבחת הקרקע - דינה להידחות מחמת אי הוכחתה.

התוצאה הסופית: התביעה להכיר באשה כבעלת מחצית הזכויות במקרקעין נדחתה. ניתן פס"ד הצהרתי, לפיו זכאית האשה, כתנאי לפינוייה מהנכס, למחצית שווי הבית.

תמ"ש 404771/95 בית משפט לענייני משפחה בת"א.

השופטת: ורדה פלאוט.

בשם האשה: עו"ד יפעת שרון.

בשם האב: עו"ד עזרא