היו שלום ותודה על הצבים

אחרי שביים שרשרת של הצלחות תיאטרליות ("רווקים ורווקות" הצבעוני בקאמרי, "אילוף הסוררת" בנוסח איטלקי בתיאטרון חיפה, הצגת היחיד "להציל את איש המערות" עם קושניר בבית ליסין), וכתב מספר מחזות, אלדד זיו, אמן רב תחומי ומולטי דיסיפלינרי, חזר לתיאטרון חיפה, ביים את "האישה שבישלה את בעלה", שעלה השבוע, ומאיר באור גרוטסקי את מוסד הנישואין.

המחזה, מאת דבי איסיט, עוסק בבגידות ואוכל בחיי הנישואין, בכיכובם של דובל'ה גליקמן כבעל הבהמי, ג'יטה מונטה, זוגתו בחיים ואשתו הנבגדת בהצגה, ואורנה כץ בתפקיד האישה השנייה.

בשיחה בזמן נסיעה להצגה בחיפה, אחרי שעשה ג'וגינג כדי להוריד את הסיגריות, אלדד זיו, מלהג ומהגג על תיאטרון ואומנות, נישואין, אורגזמה, אורגזמה מאוכל, בחורות בלונדיניות עם פרח בשיער שאוכלות מהצד, וקצת על טלוויזיה. המוטו שלו, כמו תמיד, הוא: "באמנות, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה".

איך תחושת הבטן, מדובר בהצלחה?

"כשביימתי את קושניר ב"להציל את איש המערות" ממש לא ידעתי איך זה יעבור, הייתי מאוד סקפטי, והנה, ההצגה כבר רצה כבר 6 שנים ומעל 800 הופעות. לפעמים, כשאני מאזין לאיזה להיט ברדיו, אני שואל את עצמי איך התחלק לו, לזמר, ובלי להיות מודע הוא כתב להיט. אני מקווה שגם כאן התמזל מזלי ו'האישה שבישלה' יהפוך לשלאגר".

צחקתם הרבה בחזרות?

"אנחנו כמו איזו משפחה קטנה, דובל'ה, ג'יטה ואני. אתמול אכלנו ארוחת לילה משותפת עם אשתי ביועזר בר יין, אכלתי סטייק טרטר מדהים. בהצגה היא עושה ממנו סטייק טרטר ואני מעולם לא אכלתי את זה, אתה אכלת את זה?".

מה זה?

"לוקחים בשר משובח, טוחנים אותו, מגישים אותו מחומם, נע, עליו חלמון של ביצה לא מבושל, בצל קצוץ, מערבבים את הכול, אני התענגתי על זה בטירוף".

זיו: "אמנם המחזה הוא לא טקסט מזהיר, אבל הקלישאות שבו, הדמויות שהם בעובי של קרטון, באו מהחיים. כל אחד יכול להזדהות עם מסלול הבגידה החד כיווני של הנישואין ולהגיד 'זה לא כמו אצלנו' למרות שזה בדיוק כמו אצלם, וכמו אצלי ואצלך. בדיוק כמו הדמויות אצל חנוך לוין שהן מטומטמות לאללה, וכולם צוחקים. זו תזכורת שהחיים בנויים ממחשבות, ואנשים ודמויות שרובם בעובי של קרטון. הם (הדמויות במחזה) לא קוראים ספר, לא הולכים לתיאטרון, רק פעם אחת הם היו בטיול בסקוטלנד, זהו. כל היום רק אוכלים ומזדיינים, אוכלים ומזדיינים".

זה סיפור ידוע, אבל בכל זאת נשאל עוד פעם: איך הגעת לתיאטרון?

"זה היה ממש מקרי. למדתי אומנות פלסטית בניו יורק בשנות השמונים. קניתי צבים וצבעתי אותם, אולארצ'יק כתב לי מוזיקה ואשתי, שולי זיו, עשתה תאורה, ועשינו סיבוב הופעות בכל המועדונים האיניים בניו יורק של אז, שיתפנו פעולה עם אמנים גדולים כמו לורי אנדרסון וקית' הרינג, שהיום זה נשמע לי כמו איזו אגדה. גם בארץ שמעו על זה כנראה, ולילה אחד התקשר אלינו מנהל פסטיבל עכו וביקש את שולי, לא שולי שלי, שולי כהן, במאי. אז אני הרמתי את הטלפון ואמרתי לו שהיא ישנה, והוא אמר לי- 'לא, תשמע, אני רוצה שתעשה הצגה לעכו'. קניתי 40 צבים, לקחתי את אולארצ'יק, הופענו בעכו, חזרתי לניו-יורק לעוד שנתיים, וכשחזרתי לארץ ורציתי לצייר, אמרו לי רגע, אבל אתה מהתיאטרון, עודד קוטלר הזמין אותי לביים הצגה לפסטיבל ישראל, ומשם זה התגלגל לחאן הירושלמי והלאה. בהתחלה בעיקר כתבתי מחזות אבל אף אחד לא יכל לביים אותם". ("על החיים ועל המוות", "לס מואה טמה", "ינטי פרזי", "בנזו בנזו", ו-"קפריסין" במשותף עם יהונתן גפן).

זיכרונות מיהונתן גפן?

"יהונתן הוא אחד האנשים שהשפיעו עלי, גם בילדותי, בזכותו הכרתי בחורות, בזכות האיטונציה שלו יצא לי לקיים יחסי מין בפעם הראשונה (זיו מחקה את גפן מקריא שיר. מדויק ומפיל מצחוק). כשהייתי נשוי שכחתי את יונתן ועברתי למאיר אריאל, ואז נהייתי רגיש".

הייתם תופסים יחד בחורות?

"יונתן הוא דור אחד לפני, כשהוא ושלום חנוך התעסקו עם בלונדיניות עם שיער שרוף מהשמש, שביל באמצע ופרח בשיער בשנות השבעים, אני הייתי בצבא. אני בתורי הצלחתי פחות כי אני גם קטן וגם גמד. אבל גם יהונתן גמד".

ואתה גם קרח.

"ואני גם קרח, אבל יש לי זין יותר גדול ממנו".

בגידות בחיי נישואין. ב'האישה שבישלה'. הבאת להצגה את ניסיונך מהחיים?

"כל אחד רואה את עצמו בראי, אם זה בפנטזיה, כמו שהיא מבשלת אותו בסוף והרצח, או כל הבגידות, הכול מוכר לנו. לא צריך לבגוד באשתך כדי להבין את ההצגה, אבל אם כבר עשית את זה, אז בוא, לפחות תהנה".

התאווה למין והתאווה לאוכל מוצגות כשוות בהצגה. גם אצלך זה כך?

"אני חושב שהאלגוריה הזאת היא ריאליסטית, כשאני אוכל לובסטר יש לי תחושה שאני יורד למישהי. בהצגה, כשהוא הוא בא אל אשתו הראשונה, אתה אף פעם לא יודע אם הוא בא לאכול אצלה או מעבר לזה".

אבל יש סצנה שהוא לוקח אותה לחדר המיטות.

"כן, אבל אתה לא יכול לדעת מה הם עושים שם, אולי אוכלים במיטה".

הרבה זמן לא היית על המסך, חוץ מגיחה ב"כוכב נולד", ועכשיו אתה עומד לעשות פינת תרבות חדשה בערוץ 2.

"היו הרבה פניות במשך הזמן, ולמרות שאני מאוד אוהב טלוויזיה, לא הכול התאים לי. אני אוהב סאטירה, תרבות, כאלה נושאים, ולא סתם בידור. עכשיו מדובר בתוכנית תרבות חדשה של "רשת" שנתנו לי בה פינה, לחנוך כל שבוע אמן צעיר אחר, מן כיתת אמן".

צפויים לנו עוד מטבעות לשון אלמותיות כמו "באמנות כמו באמנות" וגו'?

"אני לא יודע, זה קרה במקרה, אני לא קופירייטר, כמו שדיברתי אתך עכשיו, אז יצאו לי כמה הברקות ספונטניות. אני מקווה שירחיבו לי את הפינה כי מאוד חשוב לי לעשות תרבות בטלוויזיה, התקופה של הצילומים באולפנים בפלורנטין של "כרטיס ל-2" הייתה אחת מהתקופות היפות בחיי".

זהו אלדד, אני חושב שסיימנו.

"אני יכול למסור ד"ש?"

וודאי.

"ד"ש לאורנה כץ, שמשחקת בהצגה את האישה השנייה, זו שדובל'ה בוגד איתה, היא הייתה שחקנית בהצגה הראשונה שלי, ב"לס מואה טמה", ועכשיו אני סוגר איתה מעגל ב'האישה שבישלה את בעלה'".