אנחנו על הכוונת

אמש, בבית מורשת בגין, בהקרנת סרטה של נורית קידר "אחת בודדת", חטפנו יותר מאחת בבטן. חזינו בפרצופה של המציאות הישראלית מבעד לעדשת הטלסקופ של הצלף הישראלי. מבעד לעדשה זו צפינו שוב, בסיפור תולדות הגבר הישראלי ועיצובו, שבמסגרת שירותו הצבאי נאלץ להתמודד עם המצבים האנושיים הקשים ביותר, תחת ההכרה המפומפמת, והכה פרדוקסאלית של מה שנקרא "בטחון המדינה". כמו שמסביר אחד המרואיינים: "אתה מתנדב, זה חלק מלהיות מאצ'ו, גבר, זה כמו להיות אלוהים, שמחליט מי יחיה ומי ימות... לפעמים אתה משחק עם זה... רק אחר כך אתה מבין את ערך החיים, כשאתה מתבגר, ובמיוחד כשיש לך ילדים".

בגרסה שהוקרנה אתמול, הופיע הכיתוב המטריד "מצונזר" על פניהם של המרואיינים. הוראה אותה כפתה הצנזורה הצבאית ברגע האחרון, אחרי שנתיים של עבודה מול דובר צה"ל שאישר בעבר את חשיפת פני הצלפים. נורית קידר מתכוונת לעתור לבג"צ. תגובת הצנזורה היא ש"הבמאית לא התייחסה להוראות".

כמי שצפתה בגרסה הבלתי מצונזרת, וראתה את עיניהם של הדוברים, אוכל לומר, שהסתרת פניהם לא הצליחה לרכך את המסר הקשה העולה מהשיחות עם הצלפים העוסקים, מעשה של יום-יום, בסיכולים ממוקדים. לאחר ההקרנה, כאשר קרא מפיק הסרט דרור מורה לצלפים, "לאנשים הנפלאים האלה", שנחשפו בצורה אמיצה ובוטה, לעמוד לקול מחיאות כפיים, נשמעו צעקות מהקהל(מועטות יש לציין), שקרא להם להתבייש על מעשיהם. אין זה מפתיע, לחלק מהאוכלוסיה היושבת כאן, קל יותר לעצום עיניים, להתכחש לידיעה שמאחורי קיומה וקיום ילדיה, מתקיים פרצוף שעושה בשבילה את העבודה.

סרט כמראה שקופה של תקופה מבולבלת: לחלק מאיתנו נראית המלחמה כפשע בו יושב הצבא על ספסל הנאשמים, לחלק אחר מבטא כתב האישום נגד הצבא הישראלי, את המשכו הישיר של משפט דרייפוס.

בסרט, מתגלה הצלף, יותר מכל חייל אחר, כמי שנמצא הכי קרוב לנקודת הגבול שבין ההורג לרוצח. הוא שוכב לבדו, שעות ארוכות, בעמדה מוסתרת, תחת מאמץ נפשי ופיזי קשה, בהרבה ריכוז והרבה שקט נפשי. אין להט, אין אקשן של שדה קרב, צריך לבודד בן אדם עם הוראות נוקשות, להעביר את הצלב על הדמות ההולכת ומתקרבת. דמותו של הנידון למוות, מוכרת ברוב המקרים. אחרי תקופת מעקב ארוכה מוכרת גם משפחתו, מוכרים ילדיו. עכשיו מגיע רגע ההחלטה: העיניים מתכווצות, היד סוחטת את ההדק. נשמעת ירייה "והבן אדם נגדע". כך תיאר אחד הצלפים.

בדבריהם של הצלפים שחשפו את עצמם חזרה המילה התנתקות על כל הטיותיה, לתיאור המצב הבלתי אפשרי שגרם להם ללחוץ על ההדק. "אין אז מקום לאמפתיה. קיימים נתונים מדויקים מאד, טכניים מאד, נוצר ריחוק מהסיטואציה אתה הופך אטום ונכה רגשית. אני עדיין מחזיק באלבום התמונות הצבאי שלי את תמונותיהם של המחבלים שלי, זה חלק ממני, צריך לחיות עם זה". רובם מדברים על שעות של שינה ארוכה לאחר האירוע.

גם נורית קידר נאלצה לעבור טיפול פסיכולוגי קשה, כדי לעמוד בשנתיים הקשות שבהן נעשה הסרט. "אנשים שואלים אותי מה גרם לאנשים להיחשף ולדבר, הבנתי שהטראומה מתעוררת כחמש שנים אחרי, כאשר האנשים אינם יכולים לשאת את הדברים יותר בבטן".

"האם אני רוצח בדם קר"? שואל אחד הצלפים ולא עונה. האם לנו התשובה? המאבק להשחרת או טיהור שמו של הצלף הוא המשכה של המלחמה המתנהלת בשדה הקרב. הצלף הוא רק מטרה מצויינת לבדיקת התהליך, שאצל האחד הוא חלק מהלוחמה ואצל האחר נתפס כרצח בדם קר. בינתיים נתקבלה אצל מפיקי הסרט, לאחר הקרנתו אמש, בקשתה של אמו של אחד המרואיינים להוריד את השתתפותו בסרט.

"אחת בודדת", שזכה כבר בפרס הראשון לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל Cologne Confrence לשנת 2004, כשהוא גובר על להיטים דוקומנטריים כמו "לתפוס את הפרידמנים", מעלה שאלות קשות ובסיסיות על הקיום הישראלי, נוגע בעצם קיומנו, ובדרכים והדרישות שהקיום הזה מציב בפנינו ובפני בנינו. "דיברתי עם אחד הצלפים, לא יכולתי להסתכל לו בעיניים", שמעתי אישה אומרת בצאתה מן ההקרנה. אבל מוטב שנישיר מבט אל האנשים האלה הנחשפים, מתייסרים ומתחבטים ומעלים את השאלות המצפוניות שעליהן לא יכלו לתת את הדעת בזמן אמת, כאשר נאלצו לעמוד במשימה שהוטלה עליהם. ראוי גם להראות את פניהם, אלה הם פנינו. של כל אחד מאיתנו.