הטרנטה שלנו נוסעת רחוק

מטאליק בלוז סרט מסע, מצטרף אל הסרטים הישראלים הרושמים את דיוקנו של הישראלי החדש במבט מפוכח, אבל עם המון חיבה. כי מה רוצה הישראלי? הישראלי רוצה אמריקה. לפני זה הוא רוצה להביא אותה בקומבינה. לדפוק קופה, לא בשבילו, בשביל האישה והילדים. לפני זה הוא רוצה לדפוק את הערבי, לסדר את הגרמנים. לקנות בזול, למכור ביוקר.

באופן לא מודע, כמו יונת דואר של השואה, חוזר הישראלי האשכנזי, שמואל בעל המוסך, לגרמניה כדי לשוב ולהיות קורבן. לכאורה, כדי להחזיר לעצמו את הכבוד המגיע לו, במקום בו ניטל כבודה של משפחתו, ניטלה זהותה, ניטלו חייה. הוא לא ייסע לבדו, הישראלי אוהב ביחד. שיהיו איתו חברים ישראלים כמוהו, כדי לא להיות לבד. ככה הוא מרגיש יותר בטוח, יותר בבית, רק בחוץ.

אז הוא לוקח איתו את סיסו הפועל שלו ומציע לו שותפות, חצי חצי ההוצאות על חשבונו. וסיסו שהחלומות שלו הם בגודל האפשרויות שלו, וכל מה שהוא רוצה זה לסגור מרפסת לילדה, ואין לו אנגלית ואין לו קשר לשואה, מצטרף אליו. בשביל הצ'אנס של פעם בחיים.

על ההתחלה, כשהעיניים של שמואל וסיסו מתנוצצות על הלינקולן קונטיננטל לימוזין המשייטת ברכות לתוך המוסך, ברור שהם אכלו אותה. מיד נצרבת בתודעתו של הצופה תחושת הטרגדיה הידועה מראש: הכל ידוע, זה יגמר בבכי. עכשיו לא נותר אלא להתרווח בכסא ולתת לסרט לקחת אותך אל תוך גווניו של המהלך. המסע אל הכישלון הבלתי נמנע, הבנוי על החוק היבש של מיתוס החלום ושברו.

"יום אחד, לפני שנים, אני שומע שצועקים לי מלמטה", מספר דני ורטה את קיצור תולדות התסריט," יצאתי לחלון, אני רואה חבר שלי יושב בתוך אוטו אמריקאי, שמי חלם אז על אוטו כזה, בקושי ראינו אותו בסרטים, מה? אני שואל אותו, אלפיים דולר הוא מחזיר לי משתנק. אחר כך הוא נסע למכור אותה ברווח ומצא את עצמו שורף אותה. היא הרסה לו את החיים".

הבמאי דני ורטה מגיע מוכן ומצוייד למסע הקולנועי: הוא מביא איתו תסריט בנוי היטב (אולי אפשר היה למצוא קוד אחר לפלש-בקים של זכרונות השואה שלקראת הסוף נעשים מיותרים), דיאלוגים עסיסיים ומדוייקים של שפתם האוניברסלית, האנגלית ישראלית הבלתי אפשרית של ישראלים בחו"ל. (וויט, וויט אה רגע, לגרמני), סיטואציות קומיות המאפשרות צחוק מתפרץ ומשחרר מבעד לדמעה בפוטנציאל, צחוק המאפשר פתחי מילוט מההזדהות המחריפה עם גורלם ההולך ומסתבך של הגיבורים, הרבה אהבה לדמויות, והיכרות אינטימית איתן, ושני שחקנים נפלאים, אבי קושניר ומשה איבגי, זוג מהסרטים, מתוזמר, מתוזמן, מרגש ומצחיק.

"ישבנו באותו חדר במלון צמודים, בלי להיפרד, ועבדנו על היחסים כל לילה אחרי הצילומים, עשרים ושישה ימים", מספר איבגי.

"מטאליק בלוז" הוא סרט מסעם של שני ישראלים בחורף קפוא בגרמניה. בהתחלה הם מסונוורים מאפשרויות ההתעשרות הקלה, אחר כך הם רוצים להציל את כספם, ולבסוף רק להפסיק כבר את הסיוט הזה ולחזור הביתה.

כי מה בעצם רוצה הישראלי בסופו של דבר? בסוף איזה סיבוב קצר בפריפריה רחוקה ממנו, הוא רוצה לחזור הביתה בשלום. לשיר "מעוז צור" מול נרות חנוכה עם המשפחה, לקנות לילדה בדיוטי פרי ג'ירפה מפלסטיק, כזאת שיש גם בארץ, ובעיקר, דיר בלאק, הוא רוצה שאף אחד לא יידע כלום על הפאדיחה שלו בחו"ל. אם לא היינו צוחקים היינו בוכים מאוד.