לנין מתהפך בקברו, ילצין משחרר שיהוק

נפילתו של הקומוניזם ברוסיה הצמיח דור חדש של מיליארדרים שבו נציגות יהודית מכובדת. העושר האגדי שנוצר במהירות מבהילה הקנה למחזיקים בו כוח רב, אך פסח על המוני העם הרוסי שנאלץ להסתפק בשכר ממוצע של קצת יותר מ-100 דולר בחודש. חלק גדול מהעם הרוסי מאמין כי ההון העצום הושג בדרכים לא כשרות, ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בהחלט קשוב לקולות. זו אחת המסקנות העולות מה"אוליגרכים", מיני סדרה דוקומנטרית חדשה שתעלה הערב בערוץ 10, ותתרכז במיליארדרים החדשים ברוסיה שצברו את הונם בזמן התמוטטות הקומוניזם והמעבר למשטר של כלכלה חופשית.

הסדרה, שיצרו הבמאי אלכסנדר גנטלב והמפיק אריק ברנשטיין, עוקבת בעיקר אחרי ארבעה אנשים: ולדימיר גוסינסקי, בוריס ברזובסקי, גרגורי לוצ'נסקי ומיכאל צ'רנוי, וכוללת תיעוד של פעולותיהם משנת 1996, כולל פגישות עם הנשיא לשעבר בוריס ילצין ועם מקורבים בפרלמנט הרוסי. דרך סיפורם מתעדת הסדרה את קריסתו של המשטר הישן ועלייתם של בעלי הון מעטים, שהצליחו להשתלט על משאבי תעשייה וטבע שהיו עד אז ברשות המדינה.

בין ברנשטיין לטרוצקי

הסדרה מתרכזת בהתפתחויות כלכליות והפוליטיות ברוסיה מאז התפרקותה של בריה"מ בשנת 1991, דרך הפריזמה של 4 דמויות עיקריות. שתיים מהדמויות הם "אוליגרכים" קלאסיים. המילה "אוליגרך" מוצאה מהמילה אוליגרכיה שמשמעותה שלטון מיעוט. בסדרה של גנטלב וברנשטיין, אוליגרך הוא אדם אשר השתלט על חלק מענף כלכלי או פיננסי במדינה, ויחד עם זאת, מעורב בשלטון בצורה מהותית. גוסינסקי וברזובסקי ללא ספק השתלטו על חלק מענפי הכלכלה הרוסית, וללא ספק היו מעורבים בשלטון.

צ'רנוי ולוצ'נסקי הם "אוליגרכים" מסוג אחר. אוליגרכים שעשו את הונו בצורה מושכלת מההזדמנות שנקרה בידיהם, אך שמרו מרחק בטוח מהשלטון והפוליטיקה הפנימית ברוסיה. מרחק הודות לו אין להם כל בעיה חוקית להגיע לרוסיה גם היום, פריבילגיה אותה ברזובסקי וגוסינסקי שכחו מזמן.

מעבר לעובדה שמדובר בסדרה מאוד אותנטית, שבה רוב העובדות ההיסטוריות עולות בקנה אחד עם המציאות, היא מעוררת לא מעט פחד וזאת בשני מישורים. מישור אחד בא לידי ביטוי ברמה אליה יכולה להידרדר מדינה ששחיתות וציניות משתלטים עליה ללא גבולות, ובאיזה קלות אותה מדינה נהרסת על ידי קומץ אנשים שנפלה בידיהם ההזדמנות.

אותו קומץ, לא בהכרח כל ארבעת גיבורי הסדרה, קבעו גורלות של מיליוני אנשים ומדינות שלמות. הפחד, עד לאיזה רמה יכולים להגיע אנשים כמו נשיא רוסיה, בוריס ילצין, שלא שלט הלכה למעשה במדינה, לא היה מסוגל לשלוט ובכל זאת רצה וקיבל קדנציה שנייה, שברובה היו עסוק בשתייה, שינה ועינוגי גוף אחרים והפקיר את המדינה בידיהם של האוליגרכים ו"המשפחה".

המישור השני, ואולי מפחיד אף יותר, הוא שרוב האנשים המוצגים בסרט הם יהודים. מתוך שבע דמויות שהביאו את ילצין לשלטון, וניצלו עד תום את הסיטואציה שנקרה בידם, פרט לאחד כולם היו יהודים. אמירתו של הרב של מוסקבה אחרי מהפכת אוקטובר 1917 מוצאת גם כאן מקום של כבוד: "טרוצקי עושים מהפכה וברנשטיין משלם עליה", (שמו הקודם של ליאון טרוצקי, מאבות המהפכה, היה לב ברנשטיין - ש.ק). אחרי שצופים בסדרה, קשה שלא לחשוב כיצד לא התחוללו פוגרומים מחודשים ברוסיה.

ההידרדרות השלטונית ברוסיה הגיעה לרמה בה נוצר הרושם כי הנשיא אינו שולט במדינה. כך על פי עדותו באחד מפרקי הסדרה של יד ימינו של הנשיא, קורשקוב: "ילצין עבד רק שעתיים ביום ושאר הזמן הוא עסק בשתייה, בהעדרו נאלצתי אני לקבל את ההחלטות". לכל זה התלווה הרס כלכלי מכוון שהביא לאינפלציה דוהרת שאיפסה את הכסף של אזרחיה, שנותרו חסרי כל.

יש לא מעט ביקורת הדדית בסדרה, בעיקר בקרב האוליגרכים שהיו מעורבים בשלטון ויריביהם. לעומת זאת, נגד אלה שהתרחקו, לא הושמעה ביקורת ברוסיה. יחד עם זאת, עולה מדבריהם כי במדינת ישראל הם זכו לקיטונות של רותחין אין ספור פעמים, עובדות שמסיבה כלשהיא לא מופיע בסדרה.

ישראל מודחקת

התהליכים המוצגים בסרט קרובים מאוד למציאות, למרות שהסרט שונה לחלוטין מהתמונה שניסו להציג על המתרחש ברוסיה כלי התקשורת המערביים ומומחים למיניהם. למרות הפרטים הרבים, הסדרה קולחת וסוחפת עם קריינות דינמית של יעקב איילון. קל לעקוב אחר העובדות, והסדרה אינה מותירה את הצופה אדיש. היא מנסה לתת לגיבוריה פן אנושי, והיא נוגעת באנשים ובתהליכם שהתרחשו בצורה כזו, שספק אם אי פעם נראו על מסכי הטלוויזיה בישראל.

כיום, מתוך ארבעת גיבורי הסדרה אליהם מתוודים הצופים, מיכאל צ'רנוי, גר בארץ באופן קבוע תחת פיקוח של משטרת ישראל. ולדימיר גוסינסקי מבקר לעיתים בישראל אך מבלה את רוב זמנו בארה"ב, זאת אחרי שנעצר כמה וכמה פעמים ברחבי אירופה. גרגורי לוצ'נסקי מגיע מדי פעם, זאת בשל איום של משרד הפנים לשלול את אזרחותו, אחרי שדרכונו כבר נשלל. בוריס ברזובסקי, מבקר בארץ הקודש רק לאחרונה, זאת לאחר הימלטותם לישראל של ראשי חברת הנפט הרוסית "יוקוס" בשנה שעברה, בעיקר לפגישות עסקים.

לאוליגרכים אחרים המוזכרים בסדרה, מיכאיל פרידמן, פיטר אבן, אלכסנדר סמולנסקי ואולג דריפסקה, אין קשר לישראל למרות יהדותם. למיכאיל חודרקובסקי, יש כיום יש בעיה אובייקטיבית, הוא יושב בכלא, אך גם בעבר כשלא הייתה בעיה, לא היה לו כל קשר בישראל.

חסרה בסדרה התייחסות גדולה יותר לנקודה הישראלית. לוצ'נסקי מדבר אומנם על הצרות שמשרד הפנים עושה לו, וצ'רנוי מגולל בצורה קצרה את עלילות משטרת ישראל והפרקליטות. אך משום מה, אין התייחסות לקשריו של גוסינסקי בישראל, אחזקותיו במעריב ובחברות אחרות, וכן קשרי הידידות שלו עם בכירים בצמרת השלטון הישראלית. ברזובסקי מציין לא פעם את יהדותו, אך לא הוא ולא יוצרי הסדרה טרחו לציין כי התנצר. יחד עם זאת, מדובר בסדרה חשובה שניתן רק להצר על העובדה שהיא מוקרנת רק עתה. הסדרה מציגה אומנם מציאות אחרת, אך ספק גדול אם הצופה הישראלי, האוחז בדעות קדומות, ישתכנע.