דמיון מערבי

שש שנים אחר-כך הוא חילק גם חילק: הוא הוביל את הרפובליקנים לניצחון ראשון בבית-הנבחרים זה ארבעים שנה. בהנהגתו ובהשראתו, בית-הנבחרים נעשה המנוע של פנייה ימנית חדה.

גינגריץ' לא היה רק פוליטיקאי כוחני, אלא גם אינטלקטואל, היסטוריון ופוטוריסט. מן ההופעה ההיא אני זוכר בייחוד את התרסתו החוזרת נגד "הרשלנות הלאומית", National Sloppiness, של אמריקה. אני זוכר עד מה הופתעתי. אמריקה עמדה אז בעיצומו של שגשוג כלכלי, וממדי ניצחונה במלחמה הקרה התחילו להתחוור.

חזרתי ונזכרתי בביקורתו בשבוע שעבר למקרא הדין-וחשבון הסופי של ועדת החקירה על מאורעות אחד-עשר בספטמבר. היא תיארה את המחדל העצום לא סתם ככישלון מודיעיני, או פוליטי, או צבאי. היא אמרה עליו שהוא היה "כישלון של דמיון", צד אחר של רשלנות לאומית.

איזו הגדרה מדהימה. כישלון של דמיון הוא כישלון אינטלקטואלי. כישלון של דמיון הוא תוצאה של סתגלנות, של התאבנות המחשבה היוצרת, של התמכרות לנוחיות ושל בירוקרטיזציה. מה מעניין לפנות עכשיו אל הדוח המלא של הוועדה (שאפשר לקרוא על הרשת, הקישורית - באתר האינטרנט שלי). "המרכז למלחמה בטרור", כותבים מחברי הדוח, "לא ניתח כיצד מטוס חטוף, או עמוס בחומרי נפץ, יכול לשמש נשק. הוא לא ערך ניתוח כזה מנקודת-המבט של האויב, אף כי טרור של מתאבדים נעשה טקטיקה עיקרית בין טרוריסטים מזרח-תיכוניים".

איך ייתכן הדבר, שלא נעשה "ניתוח מנקודת-המבט של האויב"? לקהילת המודיעין של ארצות-הברית יש מערך של מומחים שזה תפקידם העיקרי, אלה המכונים "הצוותים האדומים". ישראלים אל-נכון לא יתקשו להיזכר מתי נכשלה המערכת המדינית והמודיעינית שלהם ב"ניתוח מנקודת-המבט של האויב".

אני מודה שעניין "כשל הדמיון" מסעיר את דמיוני. דמיון הוא כלי-הנשק האפקטיבי ביותר של החלשים, של העניים ושל הקטנים. דמיון היה הנכס העיקרי של ישראל, כאשר נאבקה על עצם שיורה, בעשרים שנותיה הראשונות. דמיון, במובן של העזה ושל נון-קונפורמיות, הוסיף להעניק לה השראה מפעם לפעם גם אחרי כן. אבל ככל שגדל כוחה הצבאי והכלכלי, כך התחזקה אצלה מגמת הבולדוזריזציה (לשון בולדוזר). ומה לכם ראיה טובה לבולדוזריזציה מזו של אריאל שרון. הוא היה לפנים אלוף אלופי הדמיון, הוא הוציא מים מן הסלע. כיום הוא מוציא סלע מן המים.

אבל האם ארצות-הברית היתה אי-פעם בעלת דמיון צבאי וביטחוני? נדמה לי, שדמיון לא היה מעולם הנכס העיקרי של אמריקה, מזמן מלחמת עצמאותה ועד היום. פרדוקסלית, דווקא מלחמת עיראק, זו שהניבה הסתבכות מכאיבה, הצטיינה בדמיון ובהעזה: מהירות התנועה והחדירה, סדרת הפטרולים האגרסיביים שהרסו את הגנת בגדאד בתוך כמה ימים. אבל וייטנאם? מלחמת קוריאה (חוץ משלביה הראשונים)? מלחמת העולם השנייה? מלחמת העולם הראשונה? המלחמה נגד ספרד?

אם הדרום היה מנצח

לא, לא בזכות דמיון ניצחה אמריקה (או לא ניצחה). היא ניצחה בזכות הריכוז העצום של משאבים תעשייתיים ושל כוח-אדם, וגם כמובן בזכות פטריוטיות והקרבה. הטענה שהחייל הגרמני, והגנרל הגרמני, היו טובים בהרבה מן החייל האמריקני ומן הגנרל האמריקני היא כמעט מובנת מאליה. אילו רומל וגודריאן ומנשטיין, ואולי גם פון בוק ורונדשדט, לא היו כפופים לאדולף היטלר, אפשר מאוד שהמלחמה היתה מסתיימת ב-1941 בניצחון גרמני עצום. כמובן, בלי היטלר אולי כלל לא היתה פורצת מלחמה, אבל זה עניין נפרד.

למרבה העניין, הטענה על נחיתותו האינדיבידואלית של הגנרל האמריקני אינה מתחילה בסכסוכים בינלאומיים. היא נשמעת זה 140 שנה גם על הגנרלים של הצפון במלחמת האזרחים האמריקנית. לדרום היו גנרלים הרבה יותר טובים ונועזים. על אף נחיתותו המספרית והכלכלית של הדרום, הגנרלים האלה הצליחו להעביר את המלחמה פעם אחר פעם אל עומק שטחו של הצפון. עוצמתו התעשייתית של הצפון היא שהכריעה את הכף, אבל גם כך כמה תיקונים קלים של מהלך ההיסטוריה העובדתית היו יכולים לשנות את התוצאות.

כל זה הניב שיטפון עצום של ספרי היסטוריה חלופית על מלחמת האזרחים, שבהם הדרום מנצח, ולצד ארצות-הברית מתייצבת "הקונפדרציה" הגאה ורבת-העבדים. אחד התורמים האחרונים לספרות הזו הוא ניוט גינגריץ' בכבודו ובעצמו. בשנה שעברה הוא פרסם, יחד עם שותפו הספרותי וויליאם פורסטצ'ן, ספר ששמו "גטיסברג", שבו הוא מציע תרחיש חלופי לקרב המפורסם ביותר של המלחמה. החודש מתפרסם ההמשך, "גראנט בא מזרחה". לא קראתי אף אחד מהם, אבל ממה שקראתי עליהם נראה שהם מטעימים תחילה את הברק ואת ההעזה של הדרום, ואחר-כך הם עוסקים בהתאוששותו ההדרגתית והמגושמת של הצפון.

אבל בעוד שספרי מה-היה-אילו על מלחמת האזרחים הופיעו במאות, אם לא באלפים, הנה יחיד במינו הוא ספר שכתבו גינגריץ' ופורסטצ'ן כמעט לפני עשר שנים, ששמו "1945". זה היה ספר על היסטוריה חלופית של מלחמת העולם השנייה. זה היה הספר הראשון שעליו חשבתי, כאשר שמעתי על אחד-עשר בספטמבר.

תערובת של שאננות ומאובנות

בתרחיש ההוא, גרמניה הנאצית אינה מנצחת, אבל היא מלמדת את אמריקה לקח נורא ואיום. ב-1945 היא שולחת יחידות קומנדו מוטסות לתקוף את הבסיס הסודי במדינת טנסי (Oak Ridge), שבו ארצות-הברית מפתחת את פצצת האטום שלה. היא עושה כן באמצעים מעניינים מאוד: היא מציבה סוכנים רדומים בשדות-תעופה נידחים; היא שולחת את קצין הקומנדו המובחר ביותר שלה, אוטו סקורצני, בראש יחידה קטנה ונועזת, כדי להכין את הפעולה; לבסוף היא שולחת צי של מפציצים חוצי-אוקיינוס (שכמעט נבנו בהיסטוריה האמיתית).

הגרמנים מנצלים את כל הפרצות, שחברה חופשית מזמנת לאויביה. סקורצני מזהה אחת לאחת את חולשות המערכת, וחודר לתוכה בקלות מבעיתה. רק קצין ביון אמריקני אחד חושד, ומפציר בממונים עליו לשים לב שמשהו קורה. לשווא. גורלה של הציוויליזציה המערבית תלוי על בלימה. המשך יבוא.

זה היה ב-1995, והמשך לא בא, אולי מפני שהספר היה מוזר, ואיש לא הבין מדוע האיש המנהל מכף-ידו את תהליך החקיקה בוושינגטון צריך לבזבז את זמנו על היפותזות כאלה. איננו יודעים אפוא איך ארצות-הברית התאוששה מן הפגיעה האנושה בתוכנית הגרעין שלה, וכמה זמן היה דרוש לה כדי להכות את היטלר. אולי המלחמה היתה נמשכת עד עצם היום הזה.

לפי מיטב ידיעותיי, איש לא מצא עותק של "1945" במערות אל-קאעידה באפגניסטן. אבל גם אם סוכני אוסאמא לא שאבו השראה משעשועיו האינטלקטואליים של גינגריץ' (והם יכלו לשאוב), ברור בהחלט שסוכני האף.בי.איי היו צריכים לשאוב רוב השראה (והם לא שאבו). גינגריץ' ושותפו חזו בחדות מפתיעה התקפה מסיבית על אדמת אמריקה, שאמריקה לא תהיה מוכנה לקראתה. ומדוע היא לא תהיה מוכנה? לרגל "הרשלנות הלאומית", שהניבה את פרל הרבור, שהניבה לימים את אחד-עשר בספטמבר, תערובת של שאננות ושל מאובנות, "כשל של דמיון" בלשונה של ועדת החקירה.

סיפור עלייתה של אמריקה הוא אפוא, במידה רבה, סיפורן של ירידות לצורך עליות. הואיל ואמריקה גדולה מאוד ועשירה מאוד ורחוקה מאוד משאר העולם, היא יכולה לספוג מכות איומות מבלי לכרוע תחתיה. יש לה מרווח-טעות ניכר, ויש לה די זמן כדי להתאושש. או לפחות היה לה. היא יכלה להסתדר ללא דמיון. אבל האם היא תוכל להוסיף ולהסתדר בלעדיו לאורך ימים?

המתינו-נא להיסטוריה החלופית הבאה של ניוט גינגריץ'.

מקורות לרשימה הזו ורשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא באתר הרשת שלו, karny.notes.co.il