עדיין משגע, אחרי כל השנים

> קשה לטעות בשירה הלוחשת שלו, האינטימית, בלחן המפותל במסורת גדולי הג'אז-מיוזיקלס של המחצית הראשונה של המאה ה-20. ביכולתו הנדירה לספר סיפור קונקרטי שנוגע, במילים פשוטות, בשלל הרבדים של החוויה האנושית. בשליטתו המדהימה במגוון מסורות מוסיקליות (בלוז, ג'אז, לטיני, דו-וופ, רוקנרול, אפריקה, נשמה) וביכולתו לזקק מהן שיר פרטי, אישי, מחייב. קשה לטעות בפול סיימון, בעל החזות הרכה והדרייב המטורף, האובססיבי לשיר הפופ המושלם. סיימון לא המציא את שיר הפופ המודרני. אבל הוא ליטש ומירק ושכלל והביא אותו לכדי צלילות מעוררת השתאות.

כמו שלושת האסים הצפון-אמריקנים היהודים האחרים של כתיבת הרוק המודרנית - בוב דילן, לו ריד, ליאונרד כהן, גם השירה המורכבת יחסית, המופנמת והמובחנת ומודעת של סיימון, התפוצצה לשמים בזיקוקים בחסות מהפכת הצעירים של שנות ה-60.

וכמובן גם בעזרתו האדיבה של השותף בעל מיתרי הזהב, ארט גרפונקל. שני חברים מהתיכון היהודי בקווינס, ניו-יורק, שהפכו במהלך שש שנים פוריות (1965-1970) למותג שמוכר מיליונים עד היום הזה ממש, לאגדת סיקסטיז, ל"סיימון וגרפונקל".

אחרי שיחסי האהבה-קנאה בין השניים גרמו לפירוק הדואו בשיא הצלחתו, נפתח פרק ב', פרק הסולו, בקריירה של פול סיימון. זה שנמשך מ-1972 ועד היום, והניב עשרה אלבומי אולפן, חלקם הצלחות-ענק, שירים גאוניים נצחיים. חלקם כישלונות מרים.

סיימון כסולן אולי לא נהנה מהארומה המיתית של הצמד, על אף שרוב אלבומיו דווקא נמכרו מעולה, או מהמנון תקופתי ברמה של "Bridge Over Troubled Water". אבל מכל בחינה אמנותית - תקופת הסולו דווקא הציעה את הרגעים הגדולים ביצירתו המגוונת.

בחודש האחרון, חברת התקליטים של סיימון הפציצה בהוצאות מחודשות של כל הקטלוג האולפני המפואר הזה, החל ב"פול סיימון" (1972) ועד ל"You're The One" (1990). הוא יוצא במארז בן תשעה דיסקים, "1972-2000 Studio Recordings", שמחזיק את עשרת אלבומי האולפן של סיימון, כולל בונוסים, מינוס שני אלבומי ההופעה הדי-ממוצעים שעשה במהלך השנים.

לצד המארז המונומנטלי, החודש שוחררו הוצאות מחודשות של אלבומי סיימון, שכמו הקופסה, עברו רה-מאסטרינג (עריכת סאונד מחודשת) מדויק וטוב, שפותח עוד תדרים וצלילים, אבל בלי להרוס את האווירה הכללית והסאונד המיוחד (והמעולה) של האלבומים המקוריים. העטיפה המקורית נשמרה, שזה טוב. היה נחמד גם לקבל חוברת עם קצת הרחבה על עשיית האלבום, ראיון רטרוספקטיבי עם האמן או משהו כזה, אבל אין.

כמובן שמי שהממון בכיסו ועתותיו בידיו, מוזמן באחריות ללכת על הקופסה השלמה. בשביל מי שקצת מתקשה, הנה כמה מילים על ארבעה סולואים של סיימון, שאי-אפשר לקיים דיסקייה הוגנת בלעדיהם. למעשה, הארבעה הראשונים שהוא הוציא אחרי פירוק הצמד.

"פול סיימון" (1972). זהו לא באמת אלבום הבכורה של סיימון (ה"אמיתי" יצא ב-1965 וזכה להתעלמות גורפת), אבל זו הפעם הראשונה לבד באור הזרקורים. איזה אלבום קלאסי. השלאגרים החצי-לטיניים ("Mother and Child", Reunion", "Me and Julio Down by the School Yard"") הפכו את טבילת-האש של חצי מצמד הזהב לשלאגר ממוטט. גם "Duncan" (בליווי הלוס-אינקאס) הפך מזמן לקלאסיקה. שורה של נגני עילית מובילה את האלבום שהחזיר את הבלוז והלטינו למקום הראשון במצעד הרבה לפני הווייט סטרייפס וריקי מרטין, ופתח את מצעד הסינגר סונגרייטרים של שנות ה-70.

"There Goes Rhymin Simon" (1973) יצא חצי שנה אחריו, עטוף, כתוב ומנוגן כאלבום מחווה לתקופת התבגרותו של סיימון (נושא שעובר בהרבה משיריו) - אמריקה התמימה של אחרי המלחמה השנייה, טרום סיקסטיז.

"Kodacrome", הפיפטיזי הפותח, הפך ללהיט עונתי ענק. גם "Love Me Like a Rock" המסיים (שפתיחת הגיטרה שלו "נגנבה" ל"סוף עונת התפוזים" של תמוז). אבל שיא השיאים כאן הוא "American Tune", אחד מעשרת שירי הבדידות הכי שוברים שאני מכיר.

"Still Crazy after all These Years" (1975) הוא יצירה נוגה, אלגית, שבורת-לב וחשופה באופן שגם סיימון לא הרשה לעצמו עד כאן.

"My little town" מחזיר את החבר גרפונקל למיקרופון המשותף, אחרי ברוגז מר של חמש שנים, לארבע דקות של קסם טהור. "50 דרכים לעזוב את אהובתך" יהפוך מכאן ולנצח, לקטע שבו המתופף המתבגר עושה עליו דאווינים על החבר'ה. "I Do It For Your Love" הוא הפייבורייט הבטוח שלי מכל שירי סיימון, ולפעמים מכל השירים בכלל. מתוזמר מדהים, "... Still Crazy" הוא הרגע שבו אתוס היצירה הסיימוני מגיע לשלמות. כל שיר פגז. 100 אחוז רית'ם. 101 אחוז בלוז. חובה.

"One Trick Pony" היה הפיאסקו המסחרי הראשון של סיימון מאז פירוק סיימון וגרפונקל (והאלבום האהוב עליי ביותר) - פסקול לסרט הקולנוע שסיימון כתב, ביים ושיחק בתפקיד הראשי. כדי לעשות את פסקול הסרט שהתרסק בקופות, סיימון הרכיב את הדבר הקרוב ביותר ללהקה "אמיתית", בהתחשב בעובדה שמדובר בקונטרול פריק חסר-תקנה.

אבל איזו להקה! סטיב גד בתופים, טוני לווין על הבאס, ריצ'רד טי על הפסנתר וסיימון על הגיטרה (גיטריסט עצום סיימון, אגב). להקת בארים מגן-עדן. "הם אומרים שיונה נבלע על-ידי לווייתן", שר סיימון, "אבל אני אומר שאין אמת בשמועה הזו, יונה נבלע בידי שיר", שר האיש שאהב שירים עד כדי כך, שהם החזירו לו אהבה.

"2000-1972 Studio Recordings"