מעמיסים על הקטנים

הטיפול בדו"חותיהן של חברות קטנות ובינוניות, אלו שאינן נסחרות בבורסה ואין להן קשרים בינלאומיים, הוא אולי הסוגיה התדירה ביותר על שולחנם של רואי החשבון. ככלות הכל, רוב העוסקים בענף מטפלים בעסקים כאלו ולא בחברות הגדולות, המרוכזות בחמשת המשרדים הגדולים. ובכל זאת, רק מעט תשומת לב ניתנת להיבטים המעשיים של הביקורת בחברות הקטנות, ולא רבים עוסקים בשאלה כיצד משפיעות הטלטלות בענף על ביקורת זו. מזכיר הלשכה, מנחם רהב, ניסה לתקן את המעוות בהרצאתו בכנס אילת בחודש יוני.

השאלה המרכזית, אומר רהב, היא האם בכלל אפשר, ואם כן - כיצד, להשיג הומוגניזציה בכללי החשבונאות, כך שתהיה שפה אחידה ומחייבת שתיושם בקונצרן רב לאומי עתיר פעילויות, כמו גם בחברה קטנה שכל פעילותה היא ניהול חנות ספרים במרכז תל-אביב.

לדבריו, אין זה סביר לדרוש מהחברה הקטנה את אותה רזולוציית דיווח והיקף מידע הנדרשים מהחברה הגדולה. החשבונאות בארץ נתנה לכך ביטוי מסוים, אך חלקי בלבד, בתקינה הכוללת במספר מצומצם מאוד של מקרים התייחסויות מיוחדות לישויות קטנות או פרטיות. ולא רק המקצוע כשל בכך: רהב אומר, שגם המשתמשים בדו"חות והרגולטורים למיניהם לא השכילו לקבוע אבחנות בין צרכי הדיווח והבקרה בחברות ציבוריות (או שלציבור יש עניין בהן) לבין אלה של חברות פרטיות.

יתרה מזו, טוען רהב: לעיתים דווקא המשתמשים - ובראשם הבנקים - דורשים מהחברות הקטנות דיווח ברמה הנהוגה בחברות גדולות וציבוריות, תוך התעלמות מכך שדרישה זו מעמיסה על הלקוח הוצאות בלתי סבירות.

אבל התמונה אינה כה פשוטה. רהב מזכיר, שהמקצוע הסתייג בעבר, ובצדק רב, ממתן הקלות בהיקף הדיווח הנדרש מעסקים קטנים. החשש היה יצירתן של שתי דיסציפלינות דיווח חשבונאי שונות ואף מנוגדות, תוך פיחות במעמדם המקצועי של רואי החשבון המטפלים בחברות הקטנות.

כללים מקלים

אלא שהמציאות עושה את שלה: מורכבות הדיווח הכספי כיום, הגלובליזציה והעמקת הפערים בין הקונגולומרטים הגדולים לבין הישויות העסקיות הקטנות, העמיקו את הפרדוקס הטמון במתכונת דיווח אחידה.

לכן, אומר רהב, ייתכן שתהליכים כלכליים אלו יביאו בסופו של דבר לקביעת כללי דיווח חשבונאי מקלים לישויות קטנות, שלציבור אין עניין ממשי בהן. כללים אלה יפחיתו את נטל הדיווח הנגזר מתקינת העקרונות החשבונאיים הנוכחית, לצד שמירה על העקרונות העומדים בבסיס הכללים הנוכחיים, יאפשרו גמישות במעבר משיטה אחת לשניה (כאשר, לדוגמה, חברה פרטית הופכת לציבורית) ויהלמו את צרכי הדיווח של המשתמשים בדיווחי העסקים הקטנים.

עד כאן - בתחום החשבונאות. תחום הביקורת, מדגיש רהב, שונה. בתחום זה אין מקום לאבחנה עקרונית בין חברה גדולה לקטנה, שכן בשתיהן מטרת הביקורת זהה: להבטיח ככל האפשר שאין בדו"חות טעויות או הטעיות. אפשר להוסיף על דבריו ולומר, שבחברות קטנות הביקורת חשובה עוד יותר, משום שאין להן מנגנונים רגולטוריים כגון רשות ניירות ערך או גופי פיקוח ענפיים. אלא שגם בתוך עיקרון זה, טוען רהב, יש להבחין בין המשרדים השונים.

בשנתיים האחרונות עוסקת לשכת רואי חשבון באינטנסיביות בניסיון להדביק את הפער הרחב הקיים בין תקינת הביקורת הבינלאומית לבין זו שבישראל. התקנים שכבר פורסמו או שנמצאים בהכנה, מדגיש רהב, אינם מבחינים בדרך כלל בין גודלה של החברה המבוקרת.

עם כל הבנתו לכך שהביקורת אמורה להיות אחידה בעקרונותיה בגופים קטנים כגדולים, סבור רהב שיש מקום ליותר גמישות בפרטים. התקנים הקיימים והמתוכננים, הוא מזהיר, עלולים ליצור פער בלתי ניתן לגישור בין הדרישות הכלולות בהם לבין יכולתו של הגוף המבוקר לשאת בעלויות הנובעות מהן.

בתחום של ההיערכות לאימוץ תקינת הביקורת החדשה, סבור רהב, הרי ככל שהמשרד קטן יותר, כך יגדלו קשייו באימוץ התקנים, שינונם ויישומם אצל הלקוחות. המשרד הקטן מתמודד במידה רבה יותר מהמשרד הגדול עם מגבלת משאבים, העלולה להחריף כאשר תמהיל הלקוחות הולך ונוטה לכיוון הישויות הקטנות, המתמודדות עם הנכונות או עם הקושי בתשלום שכרו של רואה החשבון המבקר.

רהב המשיך ומתח ביקורת: ישנן פעולות שהן מובנות בנהלי העבודה של משרדים גדולים, אך במשרד הקטן חייבים להתמודד איתן, הגם שמשמעותן מבחינת הטלת נטל כלכלי על המשרד היא מרחיקת לכת. למשל: תקינת הביקורת החדשה של הלשכה, שעיקרה אימוץ או "גיור" תקני ביקורת שאומצו על-ידי גופי תקינה בינלאומיים ובראשם איפ"ק.

משרדים גדולים המשתייכים לרשתות ראיית חשבון בינלאומיות נוהגים, במקרים רבים, באמצעות השתייכותם למערכות הנהלים ובקרת האיכות של הפירמות הבינלאומיות, לאמץ את תקינת הביקורת כבר בשלב בו היא מאושרת על-ידי גופי התקינה בחו"ל. הסדרת הנהלים הכרוכים בכך כרוכה בהשקעות משאבים מינוריות, בהתחשב בגודלן של פירמות אלה ושיתופן בכלים העומדים לרשותם על-ידי הפירמות הבינלאומיות עליהן הם משתייכים. לעומת זאת, תהליך דומה במשרד קטן מחייב השקעה בלתי אפשרית של משאבים אדירים.

העלאת הרף

רהב מוסיף: "נחישותו של מקצוע ראיית החשבון להציב את רף איכות הביקורת במקום גבוה ככל הניתן, עולה בקנה אחד עם הלחץ מצידם של גופי הרגולציה בארץ ובעולם להדק את הפיקוח ולהגביר את הבקרה. השערוריות החשבונאיות העניקו לנושא דחיפה נוספת עד שהגופים השונים, לרבות רואי החשבון עצמם, מצאו עצמם מתחרים באשר לחומרתן של דרישות הפיקוח והאכיפה ממקצוע ראיית החשבון.

"משחברו הגורמים השונים למירוץ להעלאת הרף, נמצא המקצוע, בעולם ובארץ, עוסק במידה אינטנסיבית בהסדרה ורענון של תקינת הביקורת בקצב המחייב את העוסקים בו לשוב ללמוד, לעדכן ולהתאים את אופן ביצוע הביקורת להוראות התקינה.

"חלק לא מבוטל מתקינת הביקורת החדשה מחייב פעולות שהן עתירות ידע והשקעת זמן מצידם של רואי החשבון המבקרים. כתוצאה מכך מתחייבת, מן הסתם, הגדלת היקף שעות העבודה המושקעות בביקורת, או היערכות ויצירת כלים שיאפשרו את יישום תקינת הביקורת. בהיעדרה של ההתאמה הראויה בין דרישות התקינה להטמעת הכללים שהיא מתווה, עלול הסינכרון שבין התקינה החדשה ליישומה בפועל, להיפגע אנושות.

"ככל שהישות המבוקרת קטנה יותר, כן גדלה אי ההתאמה בין שיקוליה לעניין נחיצות הביקורת וכדאיותה הכלכלית, לבין העלות הכלכלית הכרוכה בביצוע הביקורת בידי רואה החשבון המבקר.

"עם זאת, חלילה לרואה החשבון המבקר בישות הקטנה להניח, כי אי ההתאמה האמורה מאפשרת לו, על דעת עצמו, ליטול לעצמו 'הקלות' בפרוצדורות הביקורת שננקבו בתקינה. מקום בו לא נקבעו במפורש בגילוי הדעת הגדרות לגבי פטורים מסוימים בישויות מבוקרות קטנות, צריך הליך הביקורת, בכפוף לשיקול הדעת של רואה החשבון המבקר (ותיעוד מפורט של שיקול דעת זה) לכלול את מלוא מרכיבי ההנחיות המקצועיות המחייבות שפירסמה לשכת רואי חשבון באשר לאופן ביצוע הביקורת".

אז מה השורה התחתונה? רהב לא אמר זאת בפירוש, אך אין ספק שלדעתו תקינת הביקורת חייבת להבחין בין חברה קטנה לבין חברה גדולה; בין עסק פרטי לבין פירמה ציבורית; בין מה שניתן להעמיס על משרד קטן לבין מה שיכול ליטול על עצמו משרד גדול. האם אפשר לעשות זאת מבלי ליצור את אותה אבחנה בין גדלי המשרדים, כפי שחוששים בענף? לא בטוח. האם המשרדים הקטנים יוכלו להמשיך במירוץ הנוכחי? גם זה לא בטוח. בקיצור: הנה עוד בעיה קשה שיצרה המציאות החדשה בתחום ראיית החשבון.