בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק פיצוים של 1.8 מיליון דולר לדיירים שגרו באיזור התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב שנים לפני הקמתה, בגין ירידת ערך דירותיהם, וכן פסק לחלק מהם פיצויים בגין מטרדי רעש, זיהום אוויר וירידה באיכות החיים.
בסך הכל יקבלו את הפיצוי כ-80 משפחות של דיירים, שרובן נאלצו לעקור מבתיהן עם הפעלת התחנה. להערכת עוה"ד בועז בן-צור וארי הר-זהב, שייצגו את התובעים, הפיצוי הכולל יגיע ל-20 מיליון שקל, אשר ישולמו בידי חברת התמח"ת, עיריית ת"א, אגד ודן.
בשנת 1995 הגישו הדיירים תביעת פיצויים בגין נזקים שסבלו מהפעלת התחנה, הן בשל ירידת ערך דירותיהם והן בשל מטרדים של רעש, זיהום אוויר, וירידה באיכות החיים.
במארס 2000 ניתן פסק דין בתיק בסוגיית חלוקת האחריות בין הנתבעים: חברת התמח"ת, נתיבי איילון, עיריית תל-אביב, אגד ודן ומשרדי התחבורה ואיכות הסביבה. ביולי 2000 ניתן פסק הדין בשאלת גובה הנזק. על פסק הדין הוגש ערעור על-ידי הנתבעים, ובית המשפט העליון החליט בינואר 2003 להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי להשלמת ראיות.
לגבי סכום הפיצוי המגיע לדיירים בגין ירידת ערך הדירות, הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה לפני שלושה שבועות. בהתאם להסכמת הצדים קבעה השופטת רות לבהר-שרון, כי על הנתבעים לשלם לתובעים 1.8 מיליון דולר בגין ירידת ערך דירותיהם.
לבהר-שרון ציינה, כי לאחר ששמעה את עשרות הדיירים שהעידו בפניה, השתכנעה שהם אכן סבלו ממטרדים חמורים של זיהום אויר ורעש. החיים בצל התחנה המרכזית החדשה הפכו לקשים ובלתי נסבלים וגרמו לתושבים לסבל רב.
לדבריה, משכונה שקטה הפכה השכונה בן לילה לשכונה רועשת וסואנת שלא ניתן להמשיך ולנהל בה אורח חיים רגוע ושקט. לבהר-שרון ציינה, כי אמינה עליה עדותם של התובעים, לפיה הסבל היה קשה ובלתי נסבל.
לבהר-שרון נתבקשה להכריע במחלוקת, האם נותרה על כנה החלטת בית המשפט המחוזי מיולי 2000, לפיה כל מי שיתגורר בדירות נשוא התביעה יקבל פיצוי בגין המטרדים סך 10,000 שקל לכל שנת מגורים.
לבהר-שרון התבקשה להכריע בנוגע ל-17 דיירים לגבי זכאותם לפיצוי בגין המטרד בשל מחלוקת עובדתית שנותרה בעינה.
הנתבעים טענו, כי אין מקום לחייב אותם בנוסף לפיצוי בגין ירידת ערך גם בפיצוי בגין מטרד, שכן זהו כפל פיצוי לגבי אותו נזק. לבהר-שרון דחתה טענה זו, וקבעה שמדובר בשני ראשי נזק נפרדים שאינם חופפים.
בפסק הדין נקבע, כי הנזק הממוני שנגרם לתובעים בגין ירידת הערך של דירותיהם נגרם כתוצאה מהמטרד - הרעש הבלתי פוסק של האוטובוסים, זיהום האוויר, והתדרדרותה של השכונה אליה חדרו גורמים עבריינים, נפתחו מכוני ליווי, והשכונה הפכה למקום בלתי ראוי למגורים.
לכן, לדעת לבהר-שרון, פיצוי עבור הסבל שסבלו התובעים מהמטרד צריך להיות מוענק במקרה זה בנוסף לפיצוי בגין ירידת ערך. פיצוי זה - 10,000 שקל לשנה עד ינואר 2001 בתוספת ריבית והצמדה - יינתן רק לעשרת התובעים שהוכיחו שהמשיכו להתגורר בפועל בדירה לאחר פתיחת התמח"ת.
הנתבעים חוייבו גם בתשלום שכר טירחה בסך 100 אלף שקל. עם זאת, בבית המשפט העליון עדיין תלוי ועומד ערעור שהגישו בנושא המטרדים. (ת.א 1412/95).
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
