אז מזוז, בכל זאת, צדק

שישה מכלל שבעת השופטים (ברק, מצא, חשין, טירקל, ריבלין, פרוקצ'יה ולוי) שכתבו את פסק הדין בעתירות שהוגשו נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שלא להעמיד לדין פלילי את ראש הממשלה אריאל שרון, הצדיקו את עמדתו של מזוז. את פסק הדין כתב השופט מצא, שקבע כי נימוקי מזוז עומדים במבחן הסבירות, תוך דחיית בקשת העותרים לעיין בסיכום שערכה פרקליטות מחוז המרכז.

השופט חשין, בדעת מיעוט, ראה לקבל את העתירות. לטעמו, "העובדות מדברות בעד עצמן", וזאת בהסתמך על סכומי הכסף הגדולים שגלעד שרון קיבל ואמור להמשיך ולקבל מדוד אפל. "סכומי כסף ענקיים אלה ניתנו לאדם שלא היה לו כל ניסיון קודם בעיסוק שנתבקש לעסוק בו, וביודענו כי יש בארץ מאות של מי שסיימו לימודי כלכלה ומינהל עסקים, מיקצתם אף בהצטיינות", כתב חשין.

ובכן, השופט חשין - מעבר ללשון הצינית הכל כך מוכרת שלו - מעלה נימוק של ממש, את אותו נימוק שהיה לכה נדוש בחודשים האחרונים, שגורם לרבים בישראל להסתובב עם "בטן מלאה" כלפי ראש הממשלה ובנו. אך, מה לעשות, "בטן מלאה" לא מספיקה להרשעה בפלילים. בנושא נוסף נפרדה עמדתו של חשין מעמדת חבריו - הוא, בשונה מהם, קבע שראוי היה לגלות לעותרים את חוות הדעת שנכתבה בפרקליטות מחוז מרכז. דעתו של השופט מצא (ודעת חמשת עמיתיו, שהסכימו עימו) היתה שונה.

"אשוב ואטעים", כתב מצא, "כי המחלוקת בין היועץ המשפטי לבין פרקליטת המדינה אינה נובעת מהסתמכותם על עובדות שונות, אלא מהערכותיהם השונות ביחס לשאלה אם הנסיבות העובדתיות, שהראיות המצויות מעידות עליהן, מקימות אפשרות סבירה להרשעת ראש הממשלה בעבירה של לקיחת שוחד. אילו נוכחנו, כי העמדת סיכום מכלול הראיות (או חלק ממנו) לעיון באי כוח העותרים היתה מאפשרת להם להעלות נימוקים נוספים לביסוס עמדתם, קרוב להניח כי היינו מורים על הגילוי הנדרש. אך לא אלה פני הדברים, ובהיעדר סיכוי נראה לעין שגילוי החומר, או חלקו, יעמיד את העותרים על פרט עובדתי מהותי חדש, אינני רואה מקום להורות על כך".

לא פופולרי, אבל צודק

המסקנה הראשית הנגזרת מפסק דינם של שופטי בג"ץ היא שהיועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז - שבגיבוש חוות דעתו הפגין עצמאות ואומץ לב ציבורי - צדק לגוף מסקנותיו. הוא יכול היה לנקוט בעמדה בטוחה יותר, "המיישרת קו" עם עדנה ארבל ובכירי הפרקליטות, ועם הרוח שנשבה בציבור, רבות "אודות" להדלפות חלקיות ומטעות שהזינו את הציבור, ולהגיע למסקנות הפוכות.

תחת זאת, בצעד לחלוטין לא פופולרי ולא פופוליסטי, הוא התעקש לבחון את הראיות בעין מקצועית ובלתי משוחדת. הוא אטם את אוזניו מלהאזין לקריאות שהושמעו בציבור, קריאות מוצדקות לעצמן, שעדיין מתקשות להבין את השפע שנפל בחלקו של גלעד שרון, ואת הקשר שבין שפע זה לבין הפוטנציאל המיטיב של אביו כלפי דמויות כדוד אפל. חוסר נחת ציבורית ותמיהות, כמוהן כמו "בטן מלאה", הן אינן מספיקות להרשעתו של אדם בדין. גם לא של ראש ממשלה.

שופטי הרוב מיאנו "לספק" את תאוותיהם של מי שציפו לעימות חוות דעתו של מזוז עם חוות דעתה של ארבל. מה לעשות, מזוז וארבל אינם גלדיאטורים המתמודדים בזירה נוטפת זיעה ודם. הזכות והחובה להחליט על הגשת כתב אישום כנגד ראש הממשלה נתונה ליועץ המשפטי, ולא לפרקליטת המדינה. בצדק התמקדו השופטים בבחינת סבירות חוות דעתו של מזוז (מבלי להעלים עין לחלוטין מחוות דעתה הנוגדת של ארבל).

עדנה ארבל, כיום שופטת בית המשפט העליון, "זכתה" עקב אימוצה של גישה משפטית נכונה זו, שהרי מיקוד תשומת הלב בחוות דעתה היה מעלה על פני השטח את התמיהה, הכיצד זה תוך תקופה קצרה של שלושה חודשים, דווקא בתקופת התפר שבין הקדנציה של היועץ הקודם אליקים רובינשטיין לבין תחילת הקדנציה של מזוז, ימים ספורים בטרם העלאת מועמדותה לתפקיד השיפוטי הבכיר, חלה תפנית כה חדה בעמדותיה?

אכן, צודקים השופטים בביקורת (העדינה) שנמתחה על פריסת המחלוקות הפנימיות שבין הפרקליטות לבין היועץ, צעד שעלול לפגום באמון הציבור במערכות התביעה. אלא שיש לזכור, כי למזוז לא היתה יד בהדלפת חוות דעתה של ארבל לציבור הרחב. לולא נעשה כן, לא היה נדרש מזוז, שבהמשך הגיע למסקנות הפוכות, להתעמת עם חוות דעתה של ארבל.

מניעים כנים

כזכור, עוד בטרם פירסם היועץ מזוז את החלטתו, הודיעו חלק מהעותרים שאם אמנם יוחלט שלא להעמיד לדין את שרון, יעתרו לבג"ץ. לגיטימי. פחות לגיטימי היה לטעון מראש, כפי שאכן נטען, שאם מזוז לא יעמיד את שרון לדין יעיד הדבר על חוסר ניקיון כפיו.

ואכן, העותרים שנו את טענתם זו בפני שופטי בג"ץ. "הטענה השנייה, שביקשה להטיל דופי בכנות מניעיו של היועץ המשפטי, טוב היה לה אלמלא נטענה. מכל מקום, בטענה גופה אין ממש", כתב השופט מצא. השופט מצא הכתיר את החלטתו של מזוז להקים צוות מקצועי שיסייע לו בגיבוש החלטתו כ"מהלך נכון וראוי", בדחותו כל "ניסיון לייחס לו כי פעל ממניע פסול".

השופט מצא סקר את פרקי חוות דעתו של מזוז ואישר את מסקנותיו, אחת-לאחת. דגש מיוחד ניתן למבחנים המשפטיים שהינחו את היועץ בהחלטתו, מבחנים שהותוו בפסיקת בג"ץ. "נימוקיו של היועץ המשפטי עומדים במבחן זה", קבע מצא.

הביקורת הממשית היחידה כלפי היועץ נסבה על "הטון" של חוות דעתו, ולא על המהות. אכן, חוות הדעת נוסחה בלשון שנשמעה לאוזני רבים "סניגורית" משהו, ככזו הטורחת אולי יתר על המידה לנקות את שרון. בפועל, לא זו היתה כוונתו של מזוז, ולא זה הפועל היוצא של חוות דעתו, הגם שהניסוח אכן נשמע לעיתים מגונן יתר על המידה על שרון.

אין ספק שהיו לכך כמה סיבות מצטברות. הראשונה נעוצה בסיטואציה שאליה קלעה אותו עדנה ארבל, שנתנה פומבי לחוות דעתה. השנייה נעוצה בעובדה, שבכל זאת עסקינן בסוגיית העמדה לדין של מי שמכהן כראש ממשלה. גם כאן אימץ מזוז קריטריונים נכונים - מידה ראייתית שווה לכל נפש, בצד בדיקה קפדנית יותר מכרגיל.

"ככל שלטעות בהחלטה, כאמור, עלולות להיות השלכות יותר רחבות, יידרש הגורם המחליט לקיומה של בדיקה מוקדמת יותר מפורטת ולמידות זהירות והקפדה מוגברות בגיבוש מסקנתו", הסביר השופט מצא את שממילא הנחה את מזוז. "אכן, גם להאשמתו המוטעית של אזרח מן השורה יש השלכות קשות: הגשת כתב אישום, שבדיעבד מתברר כי לא היה מוצדק להגישו, פוגעת לא רק בפרט שהואשם לשווא, אלא גם בצדק כערך מושגי-ערכי".

"ברם, יש ולהגשת כתב אישום נגד אזרח פלוני, אם בשל תפקידו ואם מסיבה אחרת, עלולה להיות השלכה משמעותית, לא רק על מצבו ומעמדו האישי של הנאשם, אלא גם על דרך התפתחותם של תהליכים שונים בחיי הציבור. גיבוש ההחלטה אם להעמידו לדין יחייב, מטבע הדברים, השקעה גדולה יותר בהליכי הבדיקה ומידה מוגברת של זהירות והקפדה".

המרוויחים הגדולים מהחלטתו של מזוז, ובעקבותיה מהחלטת שופטי בג"ץ, הם שלטון החוק ומני מזוז. עדנה ארבל, ותהפוכות דעותיה, נחלצו מציפורני בג"ץ.

(בג"ץ 5675/04; בג"ץ 5765/04; בג"ץ 5766/04)