ללא מורא

עריכת הדין, גם אם אינה זוכה בעת הזו לכבוד וליקר מיוחדים, מהווה אחד מהמקצועות המשפיעים ביותר על הציבור, מבחינה צרכנית, ערכית ופרקטית. עורך הדין איננו תפקיד בעל אופי צרכני-אישי גרידא; הוא משמש לצרכים רבים כ"נאמן הציבור". על עו"ד מוטלות חובות חוזיות כלפי לקוחו, הוא נדרש לייצגו במקצועיות ובנאמנות.

ייצוג הלקוח איננה "מטרה המקדשת את כל האמצעים". בצד חובתו הראשית האמורה, מוטלות על עורך הדין חובות כלפי בית המשפט ("לעזור לבית המשפט לעשות משפט"). כן מוטלות עליו חובות, כלפי כלל הציבור, ובמקרים רבים אפילו חובות כלפי הצד שכנגד, היריב של הלקוח. ללשכת עורכי הדין, כגוף המאגד את כלל עורכי הדין בישראל, מוקנה מעמד של גוף ציבורי, כנאמן של כלל הציבור (ראו בצד הרשימה).

החובות הללו, חלקן ייחודיות למקצוע עריכת הדין, נגזרות מאופיו המיוחד של המקצוע. אלו הן חובות אינהרנטיות לתפקידי אמון דוגמת מקצוע עריכת הדין. חובות בעלות אופי ערכי-כלל-חברתי, בצד חובות חוזיות גרידא, הנוצרות בעקבות חתימת החוזה שבין עורך הדין ללקוחו, למתן שירות משפטי כזה או אחר.

הנאמנות הכללית של לשכת עורכי הדין מתייחסת לכלל הציבור, לא רק לחברי הלשכה, ולא רק ללקוחותיהם. כמו כל גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, הלשכה חבה נאמנות כלפי הציבור הרחב, שמכוחו היא קמה, ממנו היא קיבלה את סמכויותיה ולמענו היא פועלת. בהקשרים שונים מייחסים הדין וההלכה הפסוקה ללשכה ולחבריה, עורכי הדין, חובות אמון מיוחדות ואפילו מוגברות, כלפי כלל הציבור וכלפי מי שאינם בהכרח ובמישרין לקוחותיהם הישירים של עורכי הדין.

מצופה, אפוא, שמקצוע עריכת הדין יכיל מאסה אנושית שהמכנה המשותף שלה מושתת על ערכי יושר, צדק, כבוד, נאמנות ומסירות. האומנם? לא ממש. חלק מעורכי הדין אינם מממשים ולו מקצת מהציפיות הנ"ל. חלקם ביצעו עבירות חמורות, ולמרות זאת - בהכשר של החוק, של בתי המשפט, או של לשכת עורכי הדין - חוזרים לעטות עליהם תוך תקופה קצרה את גלימת הצדק והמשפט.

שתי רשימות (זו הראשונה) תעסוקנה בדוגמאות להכשרתם של עורכי דין שמעדו, חלקם בביצוע עבירות חמורות מאוד, לשמש, או לחזור ולשמש, כעו"ד. צריך להקדים ולומר, אותם עו"ד משמשים בתפקידם כדין, בחסות החוק, ולא בניגוד לו. חלק מהדוגמאות שתובאנה להלן צורמות את האוזן ואת העין. אך, יודגש שוב, האשם לא מונח לפיתחם של אותם עו"ד; האשם והאחריות, והכל במידה שהתיזה המרכזית המובאת ברשימה זו צודקת, מוטלים, כאמור, לפיתחם של המחוקק, של בית המשפט העליון ושל בתי הדין למשמעת של הלשכה, המאפשרים מציאות שכזו.

הרשימה הראשונה תתמקד בבחינת המצב החוקי המאפשר את קיומה של המציאות השלילית הנ"ל, על ליקוייה. הרשימה השנייה תבחן את מדיניותם של בית המשפט העליון ובתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין.

התפיסות החברתיות משתנות. ערכים עכשוויים בעלי משקל "חוקתי" דוחקים את רגליהם של ערכי גמול והרתעה מיושנים יותר. חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מגויסים להגנה על כל זכות הקיימת בידיו של הפרט, על כבודו, על זכויותיו הקנייניות ועל זכותו להתפרנס. גם אדם שעיוול ופשע ממשיך להחזיק בזכויות האמורות.

מחילה ושיקום מעולם לא היו חשובים בעיניה של החברה הישראלית כמו בעת הזו. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים מהווה ביטוי למגמה האמורה. בחלוף איקס שנים זכאי אדם שהורשע בעבירות חמורות פחות ויותר למחילה מוחלטת. הרשעותיו יימחקו, ו"מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע, וכל פסול שנפסל בשל ההרשעה, בין מכוח חיקוק ובין מכוח פסק דין, לרבות פס"ד בהליך משמעתי, בטל מיום המחיקה" (סעיף 20 לחוק).

הרעיון מובן, גם פושעים ראויים, בחלוף פרקי זמן משתנים (בהתאם לעבירות שנעברו), למחילה ולסליחה, כאלו ש"יכיילו" מחדש את מערכת היחסים שבין העבריין לבין החברה. ריצה אדם את עונשו, וחלפה "תקופת המחילה", נדרשת החברה לשים עצמה כמי שמעולם לא באה חשבון עם הפרט שביצע כלפיה בעבר עבירות. בחלוף התקופה זכאי הפרט להיחשב כמי שמעולם לא עיוול ופשע כלפי החברה.

אלא שרעיונות נשגבים לחוד ותוצאות לחוד. בפועל, בשל מדיניות חוקית לקויה, ועמדות שיפוטיות לא תמיד אחידות ולא תמיד מובנות, נאלצים אנו לחזות בעו"ד לא מעטים החוזרים ועוטים עליהם את גלימות עורכי הדין שנים מעטות (או מעטות יחסית) לאחר שפשעו. לחלקם זימנו מעשיהם ישיבה מאחורי סורג ובריח, עובדה שלא מנעה מהם לחזור כעבור שנים לא רבות לשורות משרתי הצדק והמשפט.

"אכן, הטבעת אות קלון לכל ימי חייהם בעבריינים שנשאו את עונשם והשתקמו, הגוררת אחריה את פסילתם לצמיתות מלעבוד במקצועם ומלמלא תפקידים מסוימים, פוגעת בזכויותיהם לכבוד ולחופש העיסוק", פסקו שופטי בית המשפט העליון (דורנר, אנגלרד ונאור) בפס"ד בעניינו של עו"ד א' ק'.

צריך לציין, החוק אמנם מדבר במחיקת הרשעותיו של מי שתקופת ההתיישנות של עבירותיו חלפה. אין מניעה לכאורה לפרסם את שמו. השמות של אותם מורשעים מאוזכרים בפסקי דין שמפורסמים ע"י בית המשפט העליון. ובכל זאת, הוחלט ע"י רושם הרשימה, שאם אמנם יפה המחיקה להכשרתו מחדש של אותו עו"ד בעבר לשמש מחדש כעו"ד, במסגרתה של רשימה זו לא יפורסמו השמות במלואם.

החברות חודשה

בשנת 85' הורשע עו"ד א' ק' בעבירות חמורות ורבות היקף, של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, עושק, זיוף מסמכים ושבועת שקר. הוא נידון לשנתיים וחצי מאסר לריצוי בפועל ולתשלום קנס (הפרשה, ייאמר, זכתה בעיתו להדים בתקשורת).

בעקבות הרשעתו החליט בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א להרחיקו לצמיתות מהלשכה. אלא שהמונח "לצמיתות" עלול להטעות; סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין מתיר למי שהוצא מהלשכה לבקש בחלוף 10 שנים לחדש את חברותו בה.

ואכן, בחלוף 10 שנים, כלומר בשנת 95', ביקש א' ק' לחדש את חברותו בלשכה. הוועד המרכזי של הלשכה החליט לדחות את בקשתו, לנוכח חומרתן הרבה של העבירות שבהן הורשע. א' ק' פנה בבקשה לנשיא המדינה לקיצור תקופת מחיקת הרשעתו, והנשיא נעתר. בשנת 98' נמחקה ההרשעה.

א' ק' חידש את בקשתו לחברות בלשכה. הלשכה נותרה בעמדתה, למרות מחיקת ההרשעה. הלשכה יודעת חוק היא, ולפיכך הבינה היטב שאמנם מחיקת ההרשעה מבטלת את העילה להוצאתו מהלשכה, אלא שלטענתה עדיין נותר לה שיקול דעת לקבל או לדחות את קבלתו של אדם לשורותיה. א' ק' עירער לבית המשפט העליון, שקיבל את ערעורו והורה ללשכת עורכי הדין לקבלו לשורותיה.

שופטי בית המשפט העליון הסתמכו על הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בהוסיפם ש"אף אילולא היה חוק תקנת השבים אוסר במפורש על התחשבות במידע על הרשעה שנמחקה, עדיין היה איסור זה נגזר מחוק לשכת עורכי הדין, שאינו מסמיך את הלשכה - כמתחייב לצורך קבלת החלטה מינהלית הפוגעת בזכויות אדם - לסרב בשל הרשעה שנמחקה לקבל כחבר בשורותיה מועמדים כשירים".

15 שנים לאחר הרשעתו בעבירות חמורות (אלא שכאמור, בשנת 98' נמחקה הרשעתו) חזר א' ק' לשמש עו"ד מן השורה. צריך לומר, שמכוח גזירת החוק, ופסיקתם האמורה של השופטים, לשכת עורכי הדין - שדנה בעבר בעבירות שביצע א' ק', והושעה לצמיתות מחברותו בה - נדרשת כעת לשים עצמה כמי שאיננה מודעת לביצוע העבירות (שהרי הן "נמחקו"). במילות שופטי בית המשפט העליון, "חוק תקנת השבים אוסר במפורש על התחשבות במידע על הרשעה שנמחקה".

דעתה של השופטת מרים נאור לא היתה נוחה מהתוצאה. "יכולה אני להבין לליבם של חברי מוסדות הלשכה אשר לא היו רוצים לחזור ולראות את המערער בין שורות חברי הלשכה לאחר שהורשע בעבירות בהן הורשע, והוטל עליו עונש של השעייה לצמיתות", כתבה היא בחוות דעתה. "אף דעתי אינה נוחה מכך, אך זוהי גזירת המחוקק".

מתעלמים מההרשעה

כפי שצוין, מחיקת ההרשעות מיוסדת על אדנים רעיוניים, מרביתם ראויים ואנושיים, צריך לומר. השאלה היא, האם המחוקק הישראלי לא הרחיק לכת ביצירת חוק ובהתוויית מדיניות לא מאוזנים דיים? האומנם ראוי למחוק את הרשעותיו של אדם, לכל עניין ודבר? לגבי כל מקצוע עתידי? בהתייחס לכל מקום עבודה? האם לא ראוי היה לקבוע סייגים כלשהם לעקרון הכללי?

כמה דוגמאות? הייתכן שרופא שהורשע בהתעללות במטופליו ישוב לחיק מקצוע הרפואה בחלוף מספר שנים, עם מחיקת הרשעותיו? ההיינו מסכימים להפקיד את מיטב רכושנו בידיו של עו"ד שלפני 10 או 15 שנים מעל בכספי לקוחותיו? ההיינו מסכימים להפקיד את חיי ילדינו בידי של טייס שבעבר קיפד במזיד חיי אדם, ובחלוף תקופת המחילה שב להטיס מטוס?

ישנם מקצועות רבים המחייבים קבלת רישיון עיסוק. חלקם של המקצועות ברי הרישוי נועדו לאפשר פיקוח מקדים על כשירויותיו של נותן השירות. משנפגמה כשירותו של פלוני, מחמת הרשעתו בפלילים בעבירות שמצדיקות את שלילת רישיונו, אסור עליו לעסוק במקצוע שבו עסק בעבר. והנה, בחלוף שנים ספורות, חוזר אותו אדם לעסוק במקצוע האסור-לו, וזאת רק מפאת חלוף השנים.

נהג שרישיונו נשלל למספר שנים, יידרש לעבור מבחני כשירות לנהיגה בטרם חידוש רישיונו. עו"ד שמעל, נשפט, הורשע ואולי נאסר, יחזור לשמש כעו"ד בחלוף תקופת המחילה, וכאמור רק בשל מחיקת הרשעתו; וללא בחינה מחודשת כלשהי של תנאי כשירותו. לדוגמא, טענתו הלכאורה-מוצדקת של עו"ד א' ק', שאוזכר, היתה כי עם הימחק הרשעתו בטלה החלטתה הקודמת של לשכת עורכי הדין להשעותו לכל חייו מהמקצוע.

במילים אחרות, ומכוח הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט העליון לחוק, משבאה לשכת עורכי הדין לדון בבקשתו של עו"ד א' ק' - ראשית, היא מנועה מלהשיג או מלדרוש ממנו פרטים כלשהם אודות הרשעתו בפלילים; שנית, עליה לשים עצמה כמי שאיננה מודעת לעובדת ההרשעה; שלישית, עליה להתעלם אפילו מחומר שנדון בפניה בעבר אודות הרשעתו בפלילים של א' ק', ואף להתעלם מהחלטה קודמת שלה להשעותו למשך כל חייו. בלשונם המוכרת של שלישיית הגשש החיוור, עליה לנהוג ב"כאילו...".

ואם לא די בכך, הציבור בכללותו, ולקוחותיו של אותו עו"ד (או פלוני העוסק במקצוע בר רישוי אחר), נמצאים מוטעים מכוח הוראתו זו של המחוקק. שהרי הציבור מסתמך על העובדה שאותו עו"ד נושא בכיסו תעודת הכשרה והכשר, ואם כך הדבר, פשיטא שהוא כשיר לשמש במקצועו. הלקוח לא יכול להעלות על דעתו, שאותו עו"ד מעל בעברו באמון שניתן בו, או ביצע עבירה אחרת הכרוכה בקלון.

קשה לראות כיצד מצב זה משתלב עם אותן קביעות שפורטו, בדבר מעמדו המיוחד של מקצוע עריכת הדין, וחובות האמון שעו"ד, ולשכת עורכי הדין, חבה לציבור הרחב. הבה נניח שעו"ד שמעל בעבר, ובחלוף תקופת המחילה נמחקה הרשעתו והוא שב לעסוק בעריכת דין, שב ומועל בכספי לקוחותיו. האם בפיהם של לקוחות אלו אין טענה יפה שראויה גם להישמע כלפי המחוקק, או כלפי לשכת עורכי הדין, על הטעייה שהוטעו בה?

ראוי היה לו למחוקק לסייג את פועלה של מחיקת הרשעה במקצועות המבוססים על אמון מיוחד בבעל המקצוע. כן ניתן היה לסייג את היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע בבחינתה של ועדת כשירות, וכדומה. הדעת מתקשה לקבל את ההסדר הקיים, לפיו נדרש גוף ציבורי, כגון לשכת עורכי הדין, לשים עצמה כמי שאינה מודעת כלל לעובדת הרשעתו בפלילים של המבקש לשוב לחיקה.

שרשרת טעויות

המערער, פ' ב', למד משפטים ברומניה. חמש פעמים הוא ניגש לבחינות הלשכה; חמש פעמים הוא נכשל, עד שמצא פתרון - שיחוד באמצעות עו"ד אחר של עובדת בלשכה, שתמורת השוחד הנפיקה לפ' ב' אישור התמחות.

בסוף שנת 99' הורשע פ' ב' בביצוע עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, בקשירת קשר לביצוע פשע, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר ובשימוש במסמך מזויף. נגזרו עליו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ותשלום קנס כספי.

כאן אירעה שרשרת של טעויות מצד הלשכה, שהעיקרית בהן התבטאה בהגעה להסדר טיעון עם המערער, לפיו יוכל להתמחות מיידית. אלא שוועדת ההתמחות של הלשכה והוועד המרכזי שלה הפעילו את סמכותם המינהלית על פי החוק, וקבעו שהמערער לא יוכל להתמחות, מחמת חומרת מעשיו והרשעתו בפלילים.

הלשכה העמידה את החלטתה למשך 20 שנים מיום ביצוע העבירות, הווה אומר עד שנת 2015. המערער, פ' ב', עירער לבית המשפט העליון. תלונותיו נסבו על כך שלכאורה מוצה עימו הדין במסגרת ההליך המשמעתי. שופטי בית המשפט העליון הכירו בסמכות המינהלית המוקנית למוסדות הלשכה, סמכות שקיימת בצד הדין המשמעתי.

השופטת אסתר חיות, שכתבה את פסק הדין (בהסכמת עמיתיה השופטים אור ונאור), נפנתה לבחון את סבירות החלטת הוועד המרכזי. ההחלטה נראתה לשופטי בית המשפט העליון בלתי סבירה במישור אורך תקופת איסור ההתמחות. אלא שכאן הגיע ה"אבל". אותן "נסיבות מיוחדות שנתקיימו במקרה הנדון, ההופכות את ההחלטה לבלתי סבירה במידה המצדיקה את התערבותנו", כתבו השופטים, בכוונם לשרשרת הטעויות שנעשו בעניינו של המערער, כמתואר למעלה.

"בנסיבות מיוחדות אלה", נכתב בפסק הדין, "ובהתחשב בכך שבינתיים חלפו קרוב לעשר שנים מן המועד שבו בוצעו העבירות, לא היה זה ראוי כי הלשכה אשר נמנעה מלכתחילה מלעשות שימוש בסמכותה מכוח המסלול המינהלי והפנתה את המערער למסלול המשמעתי, שם אף נערך עימו הסדר טיעון, תבצע 'שיפור עמדות' לאחר שגזר הדין שניתן לא היה חמור מספיק".

השופטים החליטו, אפוא, ש"רישומו של המערער כמתמחה יאושר למפרע מיום 14.4.02". אם כך, פחות משלוש שנים לאחר הרשעתו והטלת תקופת מאסר לריצוי בעבודות שירות יכול היה פ' ב' להתחיל בהתמחות שתביא אותו במהרה לעטות את הגלימה הנכספת.