זכרוני ואוחנה באותו מיתרס

עו"ד אמנון זכרוני לא שיער לעצמו, מן הסתם, כי "יואשם" בפגיעה במערכת המשפט. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שהחליטו לסגור את התיק בפרשה, בה הטיח לקוחו של זכרוני, נחום מנבר, טענות כלפי שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אמנון סטרשנוב, עושים הקבלה בין פרשה זו, לפרשת אוחנה: זו גם זו, לדברי רובינשטיין וארבל, היו מלאות אלמנטים "צבעוניים", הסעירו את המדינה, נקלטו בתקשורת בכל תרועה רמה, והסתיימו בדממה דקה.

גם כאן, כמו בפרשת אוחנה, יוצאת המערכת המשפטית להגנתו של השופט - כאן סטרשנוב, שם תיאודור אור, ומביעה צער על הפגיעה שנגרמה לו.

בשל העיתוי בו יצאה ההחלטה - בעיצומה של ההתגוננות מול התקפות גורמים חרדיים על מערכת המשפט, מזוהה זכרוני, בעל כורחו, עם גורמים אלה, המבקשים לפגוע במערכת בתי המשפט.

זכרוני, עו"ד דרור ארד-אילון ממשרדו, ואף עו"ד פנינת ינאי, שהיתה המתמחה של סטרשנוב, ולאחר מכן עברה למשרד זכרוני, והשתתפה בהגנת מנבר, הם ה"מורשעים" בפרשה הזו.

לגבי זכרוני וארד-איילון, קובעים היוהמ"ש ופרקליטית המדינה, כי "הם ניסו להניע מערכת שלמה (ובכלל זה היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה, ומערך החקירות), תוך פגיעה קשה במערכת המשפט כולה ובשופט בפרט, כאשר ביסוד העניין דברי רכיל מכלי שני, שחלק ניכר מהם אינו מתייחס כלל לתקופה הרלבנטית לניהול התיק, וברובם המכריע היו בידיעת נחום מנבר עוד לפני שניתנה הכרעת הדין. עיתוי הפנייה מיד לאחר הכרעת הדין, בה הורשע הנאשם בעבירות חמורות, יש גם בו כדי לעורר ספק באשר לתום הלב שבפנייה.

"עוה"ד זכרוני וארד-איילון עשו שימוש בתצהירות של זיו חן כבסיס לעתירה, והביאו ציטוטים כביכול מפיתקאות שנכתבו על ידי השופט, ושכל מטרתם כנראה, להוסיף 'צבע', תוך ידיעה כי הפיתקאות אינן ברשותו של חן..."

"המדובר באירוע שהסעיר את המדינה כולה, בעקבות הפירסום שנתנו לכך עורכי הדין ובשל מהות טענותיהם, כמעט כמפולת של מערכת המשפט. התנהגותם של הסניגורים היתה חריגה ובעייתית, בלשון המעטה. אין ספק כי נגרם עוול והוטל דופי לשווא, בעקבות כל אלה".

באשר לינאי, נקבע כי הודתה כי מסרה לנחום מנבר ולאשתו מידע שאינו נכון. נקבע כי "יש לראות בחומרה יתרה דברי שקר מגמתיים וסיסטמטיים שנאמרו ללקוח, אשר גרמו לגלגולה של פרשה קשה כלפי שופט, על כל המשתמע באשר לאמון במערכת המשפט, ובתפקידו של עורך דין"