בלי לערב ילדים

מטרתו של החוק עול-הימים למניעת הטרדה מאיימת מתנוססת בראשו, "להגן על אדם מפני פגיעה בשלוות חייו, בחירותו או בגופו, בידי אדם אחר שנקט נגדו הטרדה מאיימת או שפגע בגופו". "הטרדה מאיימת" עלולה ללבוש צורות שונות, החל בנקיטת איומים, המשך בפעולות בילוש ופגיעה בפרטיות, ובאמצעים אחרים של יצירת קשר ישיר או עקיף, למטרות הפסולות שצויינו לעיל.

נקודת המוצא של החוק, כפי שזו פורטה בדברי ההסבר שהובאו בהצעת החוק, היתה ש"מרבית הקורבנות להטרדה מאיימת הן נשים נרדפות על רקע מערכת יחסים שהסתיימה, מערכת יחסים קיימת, יחסים שהם על סף סיום, או על רקע מערכת יחסים מדומה שהיא רק בגדר שאיפתו של המטריד".

אלא, שלמרות האמור, החוק איננו מצמצם את עצמו להטרדות כלפי נשים נרדפות, אלא הוא משתרע כאמור על כלל סוגי ההטרדות שפורטו. בינו לבין החוק למניעת אלימות במשפחה ישנה זיקה, שהרי הטרדות מאיימות עלולות להתרחש גם בין בני משפחה.

במקרה הנדון, התגלע סכסוך כספי עיסקי בין המבקש לבין בעלה של המשיבה. המבקש טען כי בעלה של המשיבה מנסה לאיים עליו ולהתנכל לו, ולכן ביקש להוציא נגדו צו למניעת הטרדה מאיימת. בית משפט השלום בירושלים הוציא צו, האוסר על בעלה של המשיבה להטריד, בכל אחד מהמובנים שצויינו לעיל, את המבקש, את אשתו ואת בנותיו.

הסכסוך, ייאמר, לא נותר בין הצדדים, אלא גלש גם להכפשת ילדיהם. כך לדוגמא, על קירות בית הספר של ילדי המבקש נכתבו גרפיטי המכנים את בניו בכינויי גנאי מחפירים, כולל המילה "זונה". המבקש הגיש כנגד המשיבה, בעלה וילדיהם תלונה במשטרה על הפרת צו בית המשפט.

בתגובה הגישה המשיבה בקשה לבית משפט השלום בירושלים, להוצאת צו דומה, למניעת הטרדה מצידו של המבקש. נטען בה שהמבקש איים על המשיבה להכניסה לכלא ולהגיש נגדה תלונות שווא למשטרה. בית משפט השלום בירושלים הוציא צו כנגד המבקש.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי. לטענתו, הוצאת הצו נעשתה ללא עילה של ממש, וכי הוצאתו פוגעת בשמו הטוב. הערעור נדון בפני שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי, שקיבל את הערעור וביטל את הצו.

מחקירתה הנגדית של המשיבה בבית משפט השלום עלה, שהעילה המעשית האמיתית לבקשת הצו כנגד המבקש היתה רצונה של המשיבה למנוע מהמבקש להגיש תלונות למשטרה כנגדה וכנגד משפחתה.

"ברור לכל", קבע השופט דרורי, "כי הגשת תלונות למשטרה, אינה בגדר הטרדה מאיימת, ואין להעלות על הדעת כי דרכו של אזרח לפנות למשטרה תיחסם בשל החשש שמא הנילון יפנה לבית משפט ויקבל צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד המתלונן במשטרה. לא כל שכן, כאשר, כפי שהן הנסיבות במקרה שלפנינו, שהתלונה במשטרה הוגשה על ידי המבקש בשל מעשים, אשר, לטענתו, בוצעו על ידי ילדי המשיבה, ואשר מהווים הפרת צו שיפוטי, שניתן במסגרת חוק מניעת הטרדה מאיימת".

יחד עם זאת, אין השופט דרורי מוציא מכלל אפשרות מקרים נדירים שבהם אדם יגיש תלונות רבות כנגד רעהו, והתלונות תיגנזנה. "מתלונן סידרתי" שכזה יכול שייחשב למטריד לפי החוק. אך, ככלל, יש לשקול שבע פעמים בטרם מניעתו של אדם מלהגיש את תלונותיו למשטרה.

השופט דרורי מציין את הדרישה המופיעה בחוק, בהקשרים שונים, לסמיכות זמן בין פעולת ההטרדה לבין פניית המוטרד לבית המשפט בבקשת הצו. במקרה הנדון, פניית המשיבה התבססה על תלונות שהגיש המבקש למשטרה שנה וחצי לפני פנייתה לבית המשפט. "העובדה שחלפה שנה וחצי מאז אותה הטרדה מקהה היא את חודה, ולא ראוי להשתמש באירוע מן העבר הרחוק כעילה לפגיעה בזכויות הפרט במסגרת צו מניעת הטרדה מאיימת".

(בר"ע מחוזי י"ם 179/04 שובל נ. ניסים, פס"ד מיום 10.8.04. השופט משה דרורי)