אותי, את אוהבת?

> למרות שהמוסיקה היהודית היתה שזורה לאורך כל תולדות הג'אז, היא מעולם לא עמדה כז'אנר בפני עצמו. רק בראשית שנות ה-90 הפך הג'אז היהודי לממוסד, בזכות הסקסופוניסט ג'ון זורן. כיום כבר קיימים הרכבי ג'אז רבים המתבססים על מוסיקה יהודית מזרח-אירופית, אבל בעבר רוב מלחיני מחזות הזמר של ברודוויי היו יהודים שהתנערו מכל סממן יהודי, וניסו בכל כוחם להיטמע ביבשת החדשה.

הגדיל לעשות נגן הקלרינט בני גודמן, שניגן ב-1938 בקרנגי הול את "ביי מיר ביסטו שיין" יחד עם הארי ג'יימס, קאונט בייסי, ליונל האמפטון, לסטר יאנג, ג'וני הודג'ס, ג'ין קרופה ועוד. הם ניגנו "פרייליך" בדיוק כמו בחתונה יהודית בפלונסק, והכירו היטב את התרבות האידית של הלואר איסט סייד והארלם, שבהם יש ריכוז יהודי גדול. חלקם אף ניגנו בשמחות יהודיות, כהכנסה צדדית.

לאחרונה ראו אור אלבומים מפתיעים במיוחד מתחילת שנות ה-60, ששופכים אור חדש על הרפרטואר היהודי וגם הישראלי בקרב נגני הג'אז הבולטים. נתחיל ב-Steps to the Desert של המתופף שלי מאן (הוצאת Fantasy, יבוא: הד-ארצי). בהקלטה מדצמבר 1961 מנגן מאן יחד עם הרכב כוכבים מהחוף המערבי - שורטי רוג'רס (חצוצרה), טדי אדוארדס (סקסופון טנור), ויקטור פלדמן (פסנתר, ויברפון), אל ויולה (גיטרה) ומונטי בודוויג (באס).

מאן ורוג'רס ניגנו יחד בתזמורות של וודי הרמן וסטן קנטון. שניהם ידועים ביותר כמעצבי ה"קול ג'אז", וכאן זה בא לידי ביטוי במחרוזת של ביצועים לשירים יהודיים וישראליים. האלבום נפתח ב"הבה נגילה" בעיבוד של רוג'רס, שמתחיל בזיופים קלים והופך לסווינג. את "ביי מיר ביסטו שיין" עיבד לני ניהאוז, שגם הוא נמנה עם הקליקה הזו.

ניהאוז גם כתב את העיבוד לשיר ההו-הו משנות ה-50 "בוקרי לכיש" של ידידיה אגמון ומיכאל רגב, שנכתב במקור כדבקה. ניהאוז הכניס לו קצב קברטי ברלינאי-משהו, ואת המוטיב של לכיש לכישה הוא השאיר עם געיות הבקר הבוקעות מהחצוצרה והסקסופון של אדוארד ורוג'רס. ב"אורחה במדבר" של זהבי ופיכמן טיפל ניהאוס עם כבוד למלודיה המקורית, ומן הראוי שג'אזיסטים ישראלים ילמדו ממנו איך הופכים שירים עבריים לסטנדרטים.

> האלבום השני הוא כנר על הגג (Fiddler on the Roof, הוצאת Capitol, יבוא: הליקון), בביצועו של לא אחר מאשר נגן האלטו-סקסופון ג'וליאן "קנונבול" אדרלי, בהקלטה מאוקטובר 1962.

קנונבול אדרלי הקליט את התקליט הזה חודש לאחר שהמחזמר עלה לראשונה על בימות ברודוויי, בכיכובו של זירו מוסטל. כמי שניחן בחושים מסחריים מפותחים, הבין קנונבול שהמחזמר הולך להיות שלאגר, וב-19 באוקטובר הוא נכנס לאולפן יחד עם אחיו, החצוצרן הנפלא נאט אדרלי, ועם נגן הסקסופון והחלילן צ'ארלס לויד, שהופיע השנה בפסטיבל הג'אז באילת (אז הוא היה בן 26, ושהה בהרכב שנה אחת בלבד). מאחורי הפסנתר ישב ג'ו זאווינול, ובחוליית-הקצב אפשר היה למצוא את סאם ג'ונס (באס) ולואי הייס (תופים).

האלבום נפתח בנעימת הנושא "כנר על הגג", המשולבת עם מסורת בקצב הארד-בופ טיפוסי לקנונבול אדרלי. את "לחיים" פותח נאט אדרלי בקורנט מעומעם, ומיד אחריו נכנס קנונבול בסולו מהמם.

את "תפילת השבת" מוביל נאט אדרלי בקצב איטי וקודר. מרגשות במיוחד הן הגרסאות ל"חוול'ה", שנפתח בקצב בולרו בליווי חליל-הצד של צ'ארלס לויד, "עכשיו יש לי הכול" (Now, I Have Everything), ו"אותי, את אוהבת?" (Do You Love Me?) - שאלת מיליון הדולר שטוביה שואל את אשתו אחרי 30 שנות נישואין. לויד הוא זה שמנגן את הקטע הזה, בטנור מרטיט לבבות. את הדמעות היה כדאי שתשמרו לקטע הזה.

הוואלס הידוע כ"יענטל או יענטל" (Matchmaker Matchmaker) חותם את החומר המקורי, ומבוצע באופן בלתי צפוי במקצבים משתנים, ובקטעי סולו נפלאים של כל חברי ההרכב. מעבר לכך, מצורפים כאן עוד ארבעה קטעי בונוס של ההרכב, שלא נכללו בתקליט המקורי.