דמעות תנין

גרי בלק מסובב את בריכת התנינים. הוא גבר ממוצע-קומה, מבנה גופו דובי, פניו טובות ומודגשות בשפם נוסח גראוצ'ו מרקס, שיערו הכסוף מסתיים בזנב-סוס ארוך. כמו היה בעלים של מקשת-אבטיחים, בלק מבקש לאתר לנו תנין טוב, אבל מספר ימים אחרי הציד האחרון - שבמהלכו נגררו מהמים, נארזו ונשלחו 35 תנינים לקונה בדרום ספרד - ארבעים התנינים שנותרו בבריכה שבקיבוץ מבוא-חמה נתונים בסטרס, זה הביטוי שבלק משתמש בו, והם צונחים כעת מתחת לפני המים, הרחק מבני-האדם הבוגדניים ומהחום המעלף.

סיפור התנינים הוא סיפור של חיסול ענף, ובלק הוא בתפקיד המחסל. הוא יליד מנצ'סטר, בריטניה, הגיע עם הגרעין למבוא-חמת ב-1973, ולפני ארבע שנים נבחר לתפקיד מרכז המשק. הוא ידע את המצופה ממנו. ההחלטה נפלה עוד קודם זמנו, וההוראה לביצוע ניתנה בישיבת ההנהלה בקיץ 2001. על בלק הוטל לאתר קונים, ולפקח על ההעברות לחו"ל. היו כבר ארבעה משלוחים במהלך השנה שעברה, ובעצם הימים הנוראים, בין ראש השנה ליום הכיפורים, אמורה להישלח קבוצת התנינים האחרונה. בכך יגיע הקץ לענף גידול התנינים בקיבוץ מבוא-חמה.

"גידול התנינים הוא סיפור כישלון ישראלי", אומר בלק. "בקיבוץ גן-שמואל גידלו קרוקודילים, ושם נפטרו מהסחורה לפני שמונה-תשע שנים. עשו בשכל. אנחנו המשכנו, חשבנו שייצא מזה משהו".

איפה הכישלון?

"המחיר בתנינים מצוין, וכל עוד ההטלות היו טובות, היה בסדר. הכישלון היה בייצור, לא בניהול המקצועי. היתה ירידה תלולה בגידול טבעי. אחוז גבוה של ביצים ריקות, מעט הבקעות. היו כל מיני הסברים לאובדן הפוריות. הזכרים מבוגרים מדי, הזכרים הדומיננטיים והפחות-פוריים לא נותנים לקטנים ולפוריים להזדווג. אמרו שאולי זה בגלל אורך החורף, שלא רטוב מספיק אצלנו, טמפרטורת המים 24 מעלות, אולי זה חם מדי ומפריע להם. הסיבה הקריטית היא השבי, זה פוגע בפוריות".

"5 דולרים לסנטימטר עור"

גידול התנינים החל ב-1981. אתר חמת-גדר בדרום הגולן קנה מארצות-הברית 120 אליגטורים אמריקניים, סוג תנין ידידותי, שהתאים לאטרקציות התיירותיות במקום. יחד עם הרכישה העניקו האמריקנים היתר לסחור בתנינים. את התנינים שנולדו באתר העבירו לפיטום ולגידול בקיבוץ השכן, מבוא-חמה. בשנת 1993 הפרידו עסקית בין תניני האתר לחוות-הגידול. מבוא-חמה רכש מהאתר עדר של 250 הורים ועבר לייצור.

נבנו שני מאגרי מים, להורים ולתנינים הקטנים, כל אחד על שטח של שישה דונמים. לעדר ההורים נטעו גם סבך של סוף, שהנקבות יוכלו להתבודד, לבנות קנים ולהטיל בהם את הביצים. את התנינים שבקעו גידלו שנתיים-שלוש, ובהגיעם לגודל הראוי, מטר וחצי אורך ורוחב בטן של כשלושים סנטימטר, שחטו אותם, פשטו את עורם ומכרו לחו"ל, שם נעשה גם הליך העיבוד.

זה כשהכול עבד טוב. כעת בלק מציג את השנים הרעות. ב-1999 הפסיד ענף התנינים במשק 35 אלף שקל, ב-2000 נרשם הפסד של 250 אלף שקל, בשמונת החודשים הראשונים של 2001 זה הגיע ל-150 אלף שקל, וב-2002 ההפסדים הוסיפו ועלו. ההוצאות להחזיק תנינים הגיעו לעשרות-אלפי שקלים בכל סעיף וסעיף - מכונות חקלאיות, רכב, ביטוחים, מזון, מקררים, חשמל, מים ועבודת חברים.

ואיפה הרווחים?

"בשנת 2000, שבה רשמנו רבע מיליון שקל הפסדים, המכירות היו 158 אלף שקל. את עור התנין מחשבים לפי 5 דולרים לסנטימטר עור. מודדים את רוחב בטנו ומכפילים. 5 דולרים זה על עור רמה א', וזה יורד עד 2.5 דולרים לסנטימטר. אם היו הטלות, היה טוב. אבל לא היו. ובחיסול בוודאי שאין כסף. מכרנו את ההורים תמורת 550 דולר, ולאחר ההפחתה של הביטוח והתובלה, נותרו 250 דולר לתנין, לפני מסים".

לא ניסיתם דרכים חלופיות?

"כשהחליטו שסוגרים, עוד לפני זמני, חשבו שאולי כדאי לפטם קרוקודילים. הביאו ממושב פצאל קרוקודילים קטנים, יבוא מקניה, 1,400 קרוקודילים. חצי מהם מתו. הצלחנו לשווק רק 750 באיכות עור של 1.5 דולרים. אין, פשוט אין ענף. ניסיתי עכשיו להציע לגן-שמואל את האליגטורים, הם צחקו לי בפנים. גם להם היה קשה להיפטר, ולהם היו קרוקודילים. אליגטורים לפחות רוצים לקנות. קרוקודילים הם כמו זבל, מייבאים אותם מאפריקה, ואף אחד לא רוצה אותם, הם מאוד תוקפניים.

"באירופה אמרו לי, 'יש לכם 250 אליגטורים? אתם יושבים על מיליונים'. יש להם שוק גדול באירופה לתנין האמריקני, רוצים אותו בפארקים ובאטרקציות התיירותיות, כי הוא רגוע יותר מהקרוקודיל. אתה לא יכול להכניס את הראש שלך ללוע של קרוקודיל. האליגטור רגוע, אתה יכול גם להאכיל אותו.

"מצד שני, האמריקנים לא נותנים אישור להוציא אותו מגבולות ארצות-הברית. הם רוצים לשמור על מחיר עור גבוה, כדי שלא יפגעו להם בתעשיית העור בפלורידה. לנו מכרו בשעתו 120 תנינים עם אישור למסחר, בטעות לדעתי, ובמשך שנים הם ניסו לבטל את האישור. לקחו אותנו לבית-משפט, ולא הצליח להם".

וברגע שאתם מוכרים את התנין האחרון, אישור המסחר הוא פיסת-נייר בלבד.

"אלא אם חמת-גדר ירצו לסחור בתנינים שייוולדו להם".

קו חיפה-מרסיי-ולנסיה

בלק לוקח אותנו אל משטחי הארונות, כן-השיגור של המשלוח האחרון. בונים את הארונות לפי תקנון יאט"א להובלת תנינים. יש דבר כזה. ארון של כשני מטרים אורך או שלושה מטרים לתנין גדול יותר, מזכיר במבנהו ארון-קבורה פשוט, עם חורים לאוורור. יש לתנין מעט חופש-פעולה, שלא יוכל להשתולל וגם שלא יפגע בעצמו. ברגע שהוא בארגז, מורידים את הטמפרטורה, מהמשאית לנמל ובמסע הימי, עד הגעת התנין למקומו החדש בספרד - להכניס אותו למצב רגוע.

איך תופסים אותם?

"מורידים את מפלס המים כדי שהתנינים יתרכזו במקום הפחות רדוד. מתקרבים אליהם עם לאסו, משחילים מסביב לצוואר, שהוא אזור שומני, וגוררים אותם החוצה. קשה יותר המצוד בעקבות אלה שמתחבאים בסבך, הם חשים שבאים לקחת אותם ובורחים".

הם נלחמים?

"יש פרץ אנרגיה כשתופסים אותם, ואז הם מסתחררים איזה שלוש פעמים סביב עצמם ומפסיקים, כי נגמרת להם האנרגיה. גוררים את התנין, סוגרים לו את העיניים, זה מרגיע את התנין, ואז שניים מתיישבים לו על הגב ומחזיקים לו את הפה סגור. מה ששמעת. כשתנין סוגר עליך את הפה זה כמה טונות, אבל ברגע שהפה שלו סגור, אתה יכול להחזיק אותו גם עם שתי אצבעות.

"ואז מלפפים את הפה עם סלוטייפ פשוט, ארבעה-חמישה אנשים תופסים אותו, תנין זה משהו בסביבות 200 ק"ג, ומרימים אותו לארגז. סוגרים עם ברגים, מלפפים עם תיל פלדה, כדי שלא יחבוט ויפרק את חיבורי העץ, ורגע לפני שסוגרים עליו את הארגז משחררים את הסלוטייפ, שיהיה עם פה פתוח, אחרת יש סכנה שיקיא בנסיעה וייחנק".

מה קורה ברגע שהתנין יוצא מפה?

"אנחנו כנראה האחרונים שעוד שולחים תנינים באוניות. אבל לא יכולנו להרשות לעצמנו להפסיד גם על ההובלה. להוביל בהטסה, כמקובל, זה יקר - 6 דולרים לקילו. תחשב חיות של 200 ק"ג יחד עם הארגז, ואתה מגיע ל-2,000 דולר להובלת תנין.

"ניסינו להגיע להסכמים עם אל-על, עם קאל, הם הורידו קצת מהתעריף, אבל הבעיות נמשכו. ארגנו משלוח לספרד, הבטיחו לנו מטוס בסדר-גודל מסוים, ופתאום הופיע לנו מטוס קטן. היינו חייבים להחזיר את התנינים, לפרק את הארגזים, כעבור יומיים שוב להעמיס אותם, ככה מתו לנו עשרה תנינים. ואז עליתי על רעיון האונייה.

"הקו מחיפה לוולנסיה פתר לנו את כל הבעיות. הכול היה סגור, קיבלנו אישור מגרימלדי, בעל האוניות, ואז שינו את החוקים בנמל ולנסיה. אסור להביא תנינים מחוץ לאירופה. התקשרתי עם מישהו שמוביל מפה סחורות בטריילרים לאירופה. הוא נוסע במעבורת לטורקיה, ומשם לכל אירופה. הוא אמר סמוך, אני מסדר לך אישורים, וגם זה לא הצליח. אבל הוא קישר אותי עם אגרסקו, ומהם לשגרירות ישראל בבריסל, שלזכותם ייאמר שהם עבדו מהר וביעילות, ועשו לי את כל התיאומים עם הצרפתים".

מאין צצו הצרפתים?

"אנחנו שולחים את התנינים לנמל מרסיי, ומשם מוציאים אישורים של הרשויות והגורמים הווטרינריים, למשאית מסוימת, שרק היא רשאית לקחת אותם לדרום ספרד. פרחים פשוט לשלוח מפה, אבל תנינים? את 19 התנינים הראשונים שלחנו עם מלווה. אחרי שהאונייה יצאה מאשדוד, מגיע פקס. מקווים שהמלווה שלכם נסע עם התעודה. איזה תעודה? תעודת מלווה תנינים. ככה הצרפתים רוצים.

"הוצאנו לו תעודה, שהוא עבד עם תנינים כך וכך שנים, שהתנינים סומכים עליו. שלא לדבר על תעודה של שמורות הטבע, כי זו חיה מוגנת, וגם תעודה שחתומה על-ידי רופאה מטבריה שבאה הנה כל פעם לבדוק כל משלוח. אבל אני חייב להגיד שאחרי הפעם הראשונה, זה הסתדר".

"ראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק"

בלק מתבדח ואומר שבחממות כבר מחכים שיסתלק עם שאריות התנינים שלו. בריכת-התנינים לגידול כבר יבשה מזמן, והתכסתה בצמחיית פרא. גם התאים שבהם נהגו לפטם את התנינים הקטנים נהרסו, ותחתיהם נבנה משטח בטון לצורכי המדגה. בחממות גדלים עצי-נוי חדשים, שאת חלקם ניתן לראות כבר בצדי כביש מספר 6. חיסול ענף התנינים לקח מבלק זמן ואנרגיה בלי שום פרופורציה לשאר עיסוקיו כמרכז משק.

"בהנהלת המשק זה הפך לבדיחה קבועה. כל פעם הייתי צריך לתת דיווח למה זה לא נגמר. לוקח זמן לחסל משהו, יותר מאשר להקים אותו. כשזה יהיה מאחוריי אני אגיד שזה היה אתגר וסיפוק, אבל צריך היה לשאול בזמנו לא רק איך מקימים ענף, אלא גם איך מחסלים אותו.

"אם היינו יודעים איך זה יתגלגל, אולי לא היינו נכנסים לכל הסיפור הזה. לקח לנו שלוש שנים לסגור את העסק. זה המון זמן. אם היינו רוצים להיות אכזריים, אפשר היה לעבור תנין-תנין, לשים לו כדור בראש, ולזרוק לפח. זה עדר ההורים, העור שלהם משופשף, ככה שגם בתור עורות אין להם ערך. אבל בכל זאת, גידלנו אותם, נקשרנו. לא רצינו לירות בהם, ובחמת-גדר לא רצו אותם חזרה, יש להם את שלהם".

עצוב?

"הייתי עצוב שלא גמרתי את זה במאי. ואני אהיה עוד יותר עצוב אם לא נשלח את המשלוח האחרון עד סוף ספטמבר. סביב כל משלוח זה שבוע של ריצות, וכאב-ראש, וטלפונים לספרדים. לך תסביר להם שלא שלחת כי היו שביתות, ופעם אגרסקו לא יכול, ושוב שביתה. בפעם השנייה ביקשנו מהשובתים אישור חריג לשלוח תנינים. איימנו לשחרר אותם בתוך הנמלים, אז קיבלנו אישור".

בלק חייב להראות לנו משהו. יורדים למקלט, ושם, בתוך גיגית צהובה, נעים להם קרוב לעשרים תנינים קטנטנים, מאמי כאלה, עשרים סנטימטר אורך. אותם כבר לא יפטמו. זה עתה בקעו מהביצים, הם יימכרו תמורת 100 דולר היחידה. אנשים רוצים בהם בתור חיות-בית, מגדלים אותם, ובתוך שנתיים צריך להיפטר מהם. בלק בוחש באצבעותיו בשני ארגזי-חול קטנים, חושף כמה ביצים, מקשיב להן, אולי הן בדרך לבקיעה.

נהיית מומחה?

"אני מומחה? מה קרה לך? ראיתי שנוקשים על הביצים בתוכניות נשיונל ג'יאוגרפיק, משם אני יודע".

בדרך החוצה עוברים דרך האתר בחמת-גדר. בלק קופץ לדוד גולן, האחראי על כל אזור החי. מתייעץ איתו מהי הדרך האפקטיבית להיכנס לבריכה, ולשלוף משם את התנינים האחרונים. אולי יגדרו את נתיב ההימלטות שלהם לסבך הסוף. גולן שואל מתי היה המשלוח הקודם, ומזהיר, "הפעם תהיה לך בעיה לתפוס אותם. רק שלושה שבועות הפרש, והתנינים זוכרים".*