ביהמ"ש: המינהל ועיריית ת"א פעלו בהפקעה בחוסר תום לב קיצוני ומטרותיהם לא היו כשרות

מערכת היחסים שבין האזרח לרשויות השלטון הינה מטבעה מהולה בחוסר אונים וחשש רב של האזרח הקטן, שכן לרשויות ניתן הכוח, והן אינן חוששות להפעילו מעת לעת. פקודת הקרקעות, חוק התכנון והבנייה ועוד חוקים רבים אחרים מקנים לוועדות התכנון והבנייה את הסמכות להפקיע קרקעות לצרכי ציבור. המחוקק לבטח לא שיער לעצמו, כי רשויות אלו ינצלו את כוחן, תוך רמיסת החוק, מרמה וזלזול באזרחים תמימים.

האחים אליהו אזיס ורחל אברהם מיפו הרגישו את נחת זרועם של עיריית ת"א ומינהל מקרקעי ישראל. האחים, אשר ניהלו בית מלאכה לייצור כלי אוכל מאלומיניום, ברחוב העוגן ביפו, צוו בשנת 1997 לפנות את השטח לטובת סלילת כביש. מהצו עולה, כי הכביש נחוץ כדי לחבר בין שני צירי תנועה מרכזיים בעיר, רחוב קדם ורחוב הנמל ביפו. האחים החזיקו בזכות לשכירות מוגנת, מזה למעלה מעשרים שנה, וזאת לאחר שאביהם החזיק בזכות זו משנת 1959. לעסק הפועל מכוח שימוש חורג, הוצא צו סגירה, וכיום אינו פועל.

האחים הגישו עתירה בביהמ"ש המחוזי בת"א, באמצעות עו"ד יעקב ברטלר, נגד עיריית ת"א והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, בטענה לפגיעה בזכות הקניין ופגיעה בפרנסתם, הגוברות על הצורך הציבורי הקיים בהפקעה. לאחרונה, בתחילת חודש אוגוסט, ניתן פסק הדין, ממנו עולות האשמות חמורות נגד עיריית ת"א ומינהל מקרקעי ישראל.

השופטת ציפורה ברון קבעה בהחלטתה, כי מינהל מקרקעי ישראל ועיריית ת"א חברו יחדיו ונהגו בחוסר תום לב תוך נקיטת פעולות לא כשרות, בהן הפקעת קרקעות שלא לצורכי ציבור, אלא לקידום מטרות שונות.

השניים תכננו להפקיע שטחים ביפו תוך פינוי הדיירים המחזיקים בהם והריסת עסקיהם, בטענה שהשטחים דרושים לצורך סלילת כביש. בפועל, קובעת השופטת ברון, "חומר הראיות בתיק מעלה חשש, כי מניעי הנתבעות להפקעה לא היו ציבוריים גרידא". בשטח המיועד להפקעה לא תוכננה רק סלילת כביש. מסמך שהגישו התובעים מראה, כי המינהל התכוון לשווק את חלקה 76, בה מחזיקים האחים, ליזמים פרטיים. מדובר במזכר הכתוב על נייר של חברת יורם גדיש - חברה להנדסה, אשר ניהלה את נכסי המינהל ביפו. על המזכר חתומה חגית אנטמן, אשר במועד כתיבת המכתב (4.6.1996) עבדה כאדריכלית עצמאית עבור חברת יורם גדיש. המזכר מתייחס למכר במספר חלקות ובהן חלקה 76, ולאופציות השיווקיות הנוגעות למבנים שייבנו לאחר הרס המבנים הנמצאים בה כיום. להלן קטע רלוונטי מתוך המזכר: "מגרש D (חלק מחלקות 76, 77, 78) - מבונה בחלקו. ניתן לבנות 550 מ"ר. רוב המבנים מוחזקים ע"י אליהו אזיס, ומיועדים להריסה (נמצאים בתחום הדרכים). רק חלק מהמבנים מוגן - 133 מ"ר, והשאר, 370 מ"ר - תפוס לא חוקית. אופציות שיווקיות - ניתן לשווק מגרשים C D בתוספת זכויות לבניית תשע יחידות מסחר חדשות, בתנאי לפינוי המבנים הפולשים לדרך - שיווק הכולל את הדייר המוגן או לאחר פינויו".

מועד כתיבת המסמך האמור סמוך למועד בו התובעים נדרשו לפנות את שטח הקרקע. ממזכר זה ומעדותה של חגית אנטמן, קובעת השופטת ברון, כי ניתן להסיק שתוכנן שיווק של מבנים חדשים שייבנו על הקרקע. "שיווק כזה אינו עולה בקנה אחד עם סלילת כביש במקום. לפיכך, שוכנעתי, כי אפשר והנתבעות תכננו ביחד שיווק של מבנים חדשים שייבנו על הקרקע".

בחומר הראיות שהובא בפניי השופטת ברון קיימות ראיות נוספות התומכות במסקנה זו: "במהלך ניהול התיק, הנתבעות גילו חוסר בקיאות משמעותי לגבי תוכנית סלילת הכביש, המטיל בספק את קיומה של תוכנית כזו".

"נכון שקווי בנייה לא מסומנים בשטח שערכתי", אומר עד ההגנה דרור בן-נתן, אדריכל עצמאי שהכין את חוות דעת לגבי שטח הקרקע. בעדותה של חגית אנטמן התברר, כי תרשים המבנים המתואר בתב"ע הוא לא תרשים מדויק של המצב בשטח.

בעניין אפשרות להפקעת שטח חלופי קובעת השופטת ברון: "ממכלול הראיות בתיק עולה, כי הנתבעות כלל לא טרחו לבחון חלופות אחרות לסלילת הכביש. הן לא נתנו דעתן לפגיעה הצפויה בקניינם ובפרנסתם של הנתבעים, ובכך הפרו את חובתן כרשות מנהלית כלפי האזרח. אף על-פי שלתובעים זכות יסוד לפיצוי הוגן, הנתבעות לא תכננו כיצד לפצות את התובעים. מדבריהם של עדי ההגנה ייתכן אף כי ניתן להסיק שהנתבעות כלל לא התכוונו לפצות את התובעים".

בחקירתו הנגדית, מנהל אגף רישוי עסקים בעיריית ת"א, אלחנן משי, משיב לשאלות בעניין הפיצוי: "נכון שהיה הסדר לקבל אפשרות לרכוש נכסים בבית פנורמה בתנאים מעודפים לאותם אנשים שפונו מיפו, בעקבות ביטול השימוש החורג. איני יודע אם זה הוצג לתובעים. השתדלנו שלא להיות מעורבים באופן אישי".

סוקר צוות ההפקעות באגף הנכסים של עיריית ת"א, יהודה הרינגמן, מעיד אף הוא: "איני יודע אם הוכן כסף לפיצוי המפונים".

התייחסות השופטת ברון לעניין הפיצוי: "העובדה כי הנתבעות התעלמו מעניין הפיצוי היא חמורה, שכן מנגד עומדים אזרחים שבעבורם ההפקעה היא אובדן של רכוש וקיום בכבוד. ואם לא די בכך, העירייה הטעתה את התובעים כאשר ביום 28.11.1996 החליטה להעניק ארכה של שנתיים לפעילות העסק, אך בפועל, חודשיים לאחר מכן, העירייה דרשה מהתובעים להתפנות משטח הקרקע. כל זאת, לאחר שמשך עשרות שנים הוענקו לתובעים רשיונות עסק".

לסיכום, קובעת השופטת ברון, "במקרה דנן הנתבעות פעלו בחוסר תום לב קיצוני, ומטרותיהן לא היו כשרות. העירייה לא היתה גלויה עם התובעים בעניין מהותי ביותר: תכלית ההפקעה. בעניינו שיווק מגרשים אינה תכלית ראויה להפקעת שטח קרקע, וכאשר היא מגיעה במסווה של סלילת כביש היא אף גובלת בזלזול. לפיכך, אני קובעת כי אין להפקיע את הקרקע ואין למסור את החזקה לעיריית ת"א". (א 661/97).