מספר סיפורים כדי להציל את חייו

השבוע ינחת בישראל הבמאי פיטר גרינוויי ויכבד אותנו בנוכחותו בפסטיבל הסרטים בחיפה כדי להציג את "המזוודות של טולס לופר", פרוייקט המולטימדיה הגדול ביותר שנעשה אי פעם. גרינוויי הבריטי, שאחראי ליצירות כמו "כתוב בעור" ו"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב שלה", נחשב לאחד הבמאים השנויים במחלוקת ביותר שפועלים היום בעולם.

גרינוויי מוקסם מקטלוגים, מיונים וסיווגים. הוא אוהב מספרים, ונהנה לשים סדר בדברים, סדר אבסורדי ושרירותי במקומות שאין הגיון לסדר. בסרטו "טובעים במספרים" יש ילד שמטרתו למספר כל דבר שהוא רואה; חפצים, חיות, צמחים, בכל דבר רשום עליו מספר. הכל ניתן למיון, ואומנות המיון והארכיוניות היא תחליף למבנה העלילתי של התחלה אמצע וסוף. גרינוויי יודע שקשה לברוח מאומנות הסיפור, שהרי אפילו כשאתה סופר מאחד עד עשר יש איזשהו סוג של עלילה שמבצבצת לה שם בין המספרים, שנותנת תחושה של התחלה, אמצע וסוף.

אז גרינוויי מנסה להילחם בנרטיב, אך למרות זאת, בסופו של דבר, הוא אחד ממספרי העלילות הגדולים ביותר שיש היום בקולנוע. הסרטים שלו לא מספרים סיפור אחד, אלא אלפי סיפורים קצרצרים בו זמנית. סרטו החדש, "המזוודות של טולס לופר" מחולק לשלושה חלקים. במסגרת פסטיבל חיפה הוא יציג את השניים הראשונים. בדומה ל"דון קישוט", "טולס לופר" הנו מסע פיזי ורוחני דרך החיים בו הגיבור רוכש חכמה וידע באמצעות רצף פיקרסקי של הרפתקאות. בחלק השני בסדרה, יש רגע בו טולס נשבה על ידי האויב ונאלץ, כמו שחרזדה ב"אלף לילה ולילה", לספר סיפורים כדי להציל את חייו. רצף היסטרי של סיפורים באורך של פיסקה, אפילו רק משפט, מתרוצצים על המסך, נשמעים בפס הקול ומודפסים באותיות על התמונה. הסיפור עצמו הופך לאלמנט מתוך קטלוג. אם גיבורנו השבוי לא יספק את המפקד כל יום עם סיפור חדש, המפקד משליך אותו לגדר החשמלית.

"אפשר לקחת את האנאלוגיה שלב הלאה", אומר גרינוויי עם חיוך אירוני, "ולהגיד שהיום אם אמנים לא מבדרים הם מושלכים לגדר החשמלית. אבל זה מה שאנחנו האמנים החלטנו לעשות בחיים. אנחנו מספרי הסיפורים, ואנחנו חותמים על החוזה הזה עם הקהל".

* אתה מתכוון גם לזה שבמובן מסוים האמן הוא אסיר של הקהל שלו?

"זה קצת מורכב יותר. היחסים בין אסיר וסוהר הם מטאפורה מרכזית ב"טולס לופר". כולנו יוצרים בתי כלא לעצמנו. בהתחלה זה מרגש ומעניק השראה, אבל בסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו כלואים בבתי הסוהר של היצירה שלנו, שאנחנו בעצמנו יצרנו. הסיפור של "טולס לופר" הוא גם סיפור של אסיר. טולס כל הזמן נכלא ובורח מסוגים שונים של שבי. לא מדובר רק בבתי כלא פיזיים של קירות לבנים וחלונות גבוהים, אלא גם בבתי כלא מופשטים יותר, של שאפתנות או תשוקות. המבנים האלה מתסכלים ומסרסים לפעמים, אבל כמו כל ילד קטן אנחנו חייבים לדעת מה הגבולות והקצוות שלנו, כי הדבר הקשה ביותר זה להיות חופשי. זה בלתי אפשרי להיות בלתי מוגבל, לא לדעת את הגבולות של מפת הקיום שלנו. לכן אנחנו יוצרים את הקצוות הללו".

אורניום מאושר

"מולטימדיה" ו"אינטראקטיביות", מילות הקסם של תחילת המאה ה-21, כובשות גם את גרינוויי. למרות שהוא מוכר בעיקר כקולנוען גרינוויי הוא אומן טוטאלי. תחומי הפעילות שלו רבים והם כוללים אופרה, וידיאו, ציור ואמנות פלסטית. הבנתו של הקולנוע כחלק ממערכת רחבה של אומנויות פלאסטיות הולידה אצלו סגנון קיצוני, מלאכותי ואוונגרדי.

"למרות שרוב האנשים מקשרים אותי לקולנוע, יש צעירים שמעורים יותר באופרות ובתערוכות שבאים אלי ואומרים "אתה עושה גם סרטים, נכון?". זאת תופעה מאוד משמחת. אני אף פעם לא הייתי שמח עם ההגדרה שלי כבמאי קולנוע ואני מכיר אנשים רבים שהגדרתי ככזה לא משמחת אותם כלל. הקולנוע שלי נתפס לעתים כ'אנטי-קולנוע', כי אני מנסה לקחת אותו למקומות אליהם הוא אולי לא אמור ללכת. אבל אני שמח עם הביקורות האלה כי במובן מסוים זה חלק מההרפתקה שאני נמצא בה. אני מנסה למתוח את הגבולות, למצוא אפשרויות חדשות ושפות חדשות".

* איך היית מגדיר את "המזוודות של טולס לופר" בהקשר זה?

"'טולס לופר' הוא אוסף של רעיונות, טכנולוגיות, דברים שמטרידים אותי. העיסוק שלי עם האלמוות הביא אותי לעסוק בפרוייקט הזה. זהו ניסיון ליצור משהו שלא יעלם, משהו שיהיו לו חיים. 'המזוודות של טולס לופר' הוא פרוייקט על מוזיאונים ואומנות, על החיים כמוזיאון, החיים כתהליך של איסוף".

גרינוויי אימץ את המספר 92 כדי ליצור את המבנה של הפרוייקט. 92 הוא המספר האטומי של האורניום, והאורניום לטענתו, הוא הסמל המרכזי של המאה ה-20. "פעם מי שהיה לו זהב שלט בעולם, היום שולט מי שיש לו אורניום. המטאפורה לפחד האולטימטיבי - ההשמדה העצמית - היא זו שעומדת בבסיס של כל התופעה הזאת שהיא 'טולס לופר'".

לטולס לופר 92 מזוודות עם 92 פרטים בכל מזוודה. יש בסרט 92 דמויות והסרט עוקב אחר 92 שנות היסטוריה של האורניום ב-92 פרקים. שלושת סרטי "טולס לופר" הם רק יריית הזינוק של פרוייקט ענק. גרינוויי מתכנן 92 די.וי.די כשכל אחד מייצג מזוודה ובו סיפורים שעומדים מאחורי 92 החפצים שבתוכה. בנוסף גרינוויי אוסף תמונות, תעודות וסרטים של כל אחד מהשחקנים שהשתתפו בסרט במטרה להשתמש בחומרים האלה בסדרת די.וי.די כשבכל אחד מהם מפותחת הביוגרפיה השלמה של אחת הדמויות בסרט. פרוייקט "טולס לופר" יכלול בנוסף חולצות, ספרים, אתרי אינטרנט, משחקים, סרטוני טלוויזיה ועוד אינספור מוצרים נלווים.

"הקהל האידיאלי של הפרוייקט הזה אמור לראות את הסרטים, לראות את הדי.וי.די, לקרוא את הספרים, להיכנס לאתרי האינטרנט, לראות סרטונים בטלוויזיה, או לבקר במוזיאון של טולס לופר שאנחנו בונים באמסטרדם. אלה השאיפות שלי, שברור שהזמן לא יאפשר להגשים את כולן, אבל אני מקווה שהפרוייקט ימשיך לגדול אחרי. אפילו עכשיו יש הרבה אינפורמציה שאני לא מגיע ולא אגיע אליה. יש לי הרבה עוזרים שעובדים על חלקים שונים של הפרוייקט. בנוסף, לאורך הפרוייקט הדמות של טולס לופר הולכת ונעלמת ומה שעובר למרכז זה המזוודות. כך שהאיש, בסופו של דבר נהיה פחות חשוב מהמזוודות".

* סרטיך שנויים במחלוקת גם בגלל השימוש שאתה עושה בגוף העירום

"שמעתי פעם ששחקנים אומרים 'אה, זה סרט של גרינווי, אני אצטרך להוריד בגדים'. בקולנוע הקונבנציה אומרת שאם מישהו מוריד בגדים זה כדי לעשות סקס, אך כולנו יודעים שזה לא בהכרח נכון. הקונבנציה היא גם שאלה שמורידות בגדים הן תמיד נשים בין הגילאים 16 ל-32. מה אם יתר העולם? זה משאיר את רובנו בחוץ! כבר 500 שנה לפחות שעירום הוא מרכז העניין באומנות. לצייר את גוף האדם זה מאוד קשה וזה סימן לוירטואוזיות. בנוסף הגוף העירום הוא המקור שמקשר בין כולנו, לכן הגיע הזמן להתגבר על הטאבו הזה. בכל זאת, יש הרבה חרדות בנושא, ובוודאי בארה"ב ביקרו אותי על השימוש שלי בגוף העירום. אני זוכר שאחרי הקרנה של 'ספרו של פרוספרו' אישה צעירה באה אלי בחרדה ואמרה לי 'מר גרינוויי! מה לכל הרוחות חושבת עליך אימא שלך?'. דבר אחד זה שרמברנדט יצייר אישה בוגרת עם גוף חשוף ודבר אחר זה לשים את שרון סטון באמצע סרט מן השורה. אנחנו מניחים שרמברנדט המציא את העירום הזה ושאין שום אישה שבאמת מורידה את הבגדים מולנו, ואנחנו גם מניחים ששרון סטון או כפילתה באמת נאלצה להוריד את הבגדים כדי להשיג ייצוג קולנועי של העירום. מורכבות החרדה מפני העירום המצולם שונה מהחרדה מפני העירום ה מצוייר. בכל זאת הייתי מאוד רוצה לקבל בקולנוע את החופש הקיים כבר 400 שנה באמנות המערבית ביחס לעירום".

* איך אתה משיג את המימון לסרטים שלך?

"מצב הקולנוע האומנותי באירופה לא קל, ולכן לרוב אתה גומר בהפקת קופרודוקציות. אתה צריך כסף ממדינות אחרות שאמנם שמחות להשקיע בסרט שלך, אבל הן לא פראייריות - כדי לקבל את הכסף אתה נדרש לצלם חלק מהסרט במדינה שתמכה בך, או ללהק שחקן מהמדינה הזאת. הרבה פעמים אני משכתב דמות או אירוע כדי שיתאים לדרישות של המשקיעים. זה משחק. אני חושב שאתה צריך להיכנס אליו בהומור ואירוניה, אבל אם אתה רוצה לעשות את הסרט שאתה רוצה, ולא להרגיש מאוכזב מהפרוייקט שלך, אין לך בררה אלא לשחק את המשחק".

למה לקום בבוקר

* אז איך בעצם נולד סרט של גרינוויי?

"כשעשיתי את 'חוזה השרטט' רציתי לצאת נגד משהו שלימדו אותי בבית הספר לאומנות, וזה שצריך לצייר מה שרואים, ולא מה שיודעים. אבל העין הרבה יותר עצלנית מהמוח. למשל, הקולנוע אפשרי כי העין איטית מדי בכדי לזהות את ההפסקות שיש בין רצף תמונות הסטילס ולכן היא מחברת אותן לתמונה נעה. אפקט האשליה הקולנועית מכשף אותנו. ב'חוזה השרטט', הרעיון היה להשתמש במבנה של הקולנוע העלילתי האירופי כדי לערוך דיון בשאלה עד כמה נכונה התפיסה שניתן לצייר מה שרואים ולא מה שיודעים. אז הכל התחיל מרעיון. בדרך כלל הסרטים שלי מתחילים מרעיון שמרתק אותי. רעיון שהתקווה היא שהוא עמוק ורציני, אך לפעמים הוא גם מעט גחמני, או אליטיסטי. בסופו של דבר הסרטים שלי הם תירוצים לעריכת דיסרטציה על רצף של רעיונות. 'טובעים במספרים' הוא על אימפוטנציה גברית, 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב' עוסק במושגים של אכילה שמובילים לקניבליזם, וכך הלאה. ניתן לסכם כל סרט במשפט אחד, אך מצד שני זה ממש לא מספיק, כי קולנוע זה מדיום הרבה יותר מתוחכם והוא אמור להיות כתב סתרים של כל הידע האוניברסלי. זאת הצהרה גרנדיוזית, אבל אני מאמין בכנות שהקולנוע אמור להיות, או יכל להיות, התופעה הגדולה של המאה ה -20 בכך שהיה אמור לייצר מושגים מהותיים, עשירים וחובקי-כל לביאור העולם. בסופו של דבר הוא לא סיפק את הצורך הזה ואני חושב שעכשיו אולי כבר מאוחר מדי. מצד שני, פילוסופים חשובים מדברים לאחרונה על שינוי תפיסתי המוביל להבנה פוזיטיבית יותר של העולם. לאחר שדרידה אמר את מה שהיה לו להגיד אפשר להשאיר מאחור את הנגטיביזם של 20 השנים האחרונות ולהיפתח לתחושה חיובית יותר כלפי הקיום. לכן אני מאמין שהמדיום הפוסט-קולנועי של היום מציע מגוון רחב של אפשרויות חדשות לא רק בתחום האסתטיקה שלו, אלא גם בשאיפותיו החברתיות והפוליטיות, וברמת ההפצה שלו. אולי היום נהיה מסוגלים להתחבר לשאיפה הגדולה שהייתה לאמני האוונגרד בשנות ה-20, בעיקר בצרפת, שהאמינו שהקולנוע הוא התופעה האמנותית האולטימטיבית, המסוגלת לחבוק מבחינה פוליטית וחברתית את האופן בו אנו מבינים את עצמנו".

* איך היית מגדיר את הסרטים שלך?

"בגדול, אני חושב שכל סרטיי הם חגיגה. זה משהו שמאוד קל להגיד, אבל באמת הייתי רוצה לדמיין שהם חוגגים את הקיום בעולם. אפילו כשהם מתארים מצבי רשע מזעזעים אני מסתכל על המצבים האלה כמו מי שאומר 'אלוהים! איזה נהדר, ממריץ, מרגש ונפלא הוא המצב אליו נקלעתי!'.

"העולם מלא ריגושים, הרפתקאות, מאורעות, קטלוגים, מערכות וסדרים והוא מקום ענק וכיף לשחק בו. אנחנו האנגלים תמיד התייחסנו למושג 'משחק' ברצינות רבה. אנחנו המצאנו את כל המשחקים שבעולם, אנחנו כבר לא כל כך טובים בלשחק אותם, אבל יש איזושהי תפיסה של החיים כמשחק. מעבר לכך, אני חושב שיש בסרטים שלי התרגשות מהמחקר הויזואלי. אני מאוד מאושר מזה שאני יוצר תמונות, בין אם זה כצייר, כקולנוען, או בכל מדיום שהוא. זאת הסיבה שאני קם כל בוקר מהמיטה". *