דווקא יש אור בקצה המנהרה

1. תורת המשחקים. המשחק של ירון זליכה הוא די פשוט. יש לפחות שלושה שחקנים - המדינה, הזכיין והבנק, התקנון ברור של מה כל אחד מהצדדים צריך ומתחייב לעשות. לכל תוצאה בקוביה יש דרך פעולה ידועה מראש, למשל: אם זכיין לא יעמוד בהתחייבויות, זליכה לא יהסס לחלט ערבויות. עולם פשוט וברור. ההסכם מחייב, החוזה עם המדינה אינו בגדר המלצה.

את המנטרות האלה שממלמל זליכה מיום כניסתו לתפקיד כולנו מכירים, ואנחנו העיתונאים לא מתביישים לפהק מולו. הוא בשלו, עדיין חוזר עליהם בכל הזדמנות ומאמין בהם בכל מאודו. זליכה מוכיח לאחרונה שהאמונה והמעשים בלשכת החשכ"ל הולכים גם יחד.

לא רק כללי המשחק ברורים אלא גם האכיפה - עיינו ערך גם בחוזה המתוקן של המדינה מול סיטיפס. זליכה מחזיר את המדינה לפוזיציה של שחקן שווה זכויות. לא עוד יזם רעב מול מדינה עלובה. הוא שם קץ לסחטנות הכספית של יזמים, שזכו במכרז בגלל הצעה זולה יחסית והצליחו בשלב שלאחר החתימה לזכות בהטבות כספיות נוספות. זליכה החליט לעשות סוף להפקרות, די לאונס של הקופה הציבורית.

2. גן נעול. באופן טבעי הוטחה בזליכה ביקורת אישית, קראו לו ילדותי, קראו לו כוחני, אפילו יש שאמרו שהוא סובל משיגעון גדלות, ככה זה בזירה העסקית שהתנהלות של פקיד אמיץ גורמת לסגירת שער ענק ממנו זרמו מאות מילוני שקלים בקלות מקופת המדינה לכיסי היזמים.

3. איפה טעינו? זליכה חייב לעשות שיעורי בית ולהסיק מסקנות אולי אף גם פרסונליות לגבי התנהלות המדינה בפרויקט. מכרזי BOT אמורים לייצר פתרון קסם לביצוע פרויקטים תשתיתיים ציבוריים באמצעות הסקטור הפרטי. זה אמור להיות מהיר יותר, איכותי יותר ואולי אף זול יותר (בהנחה שלוקחים בחשבון את התועלת הכלכלית למשק כתוצאה מהקדמת הפרויקטים).

במקום זה קיבלנו סיוט ארוך ומתמשך - הגענו למצב בו כל אחד מהשחקנים הפסיד המון כסף, המון זמן והמון אנרגיה. הסקטור הציבורי חייב לעשות חשבון נפש מהותי. קודם כל למנוע בזבוז ולא פחות חשוב כדי להטמיע את הקודים העסקיים שזליכה כל כך אוהב, במערכת הציבורית.