מעשה אבות

> יש איזו התייפייפות וחוסר ענווה מופגן-מדי באימוץ ענקי-רוח לאבותיך ולאחיך. שמעון זנדבק - מתרגם שירה חשוב, חוקר ומבקר ספרות - עושה זאת, למרבה הפלא, בלא-מעט חן. הוא מאמץ לעצמו אבות ואחים מתוך תחושה של חסר, של היותו "אדם לא שלם", שהתייתם מאב בילדותו המוקדמת ושכל את אחיו היחיד לפני כשנה. עם "אבותיו ואחיו" נמנים כמה מגדולי השירה האנגלית והגרמנית, שאת יצירותיהם תרגם לעברית. אדם שאינו מוצא את הקרובים לו במקום הולדתו ומגוריו, בשפתו הראשונה, הוא - במידה זו או אחרת - גולה. גם כשהיא נעשית מתוך בחירה, גלות לעולם אינה שלמות.

נדמה ש"אי-שלמות" היא מין עמדה נפשית אצל זנדבק. היא הכריעה רבות מבחירותיו, וביניהן הבחירה בתרגום. זנדבק תופס את עבודת התרגום כאיחוי רסיסים לשלם, ברוח דבריו של הפילוסוף היהודי-גרמני ולטר בנימין, המצוטטים ב"אבות ואחים": "רסיסים של כלי, שאנו מבקשים לצרפם יחדיו, חייבים להתאים זה לזה עד לפרט האחרון, אך אינם חייבים כלל להידמות זה לזה. וכך גם התרגום; במקום להשתדל להידמות למשמעותו של המקור, עליו לסגל לעצמו, מתוך אהבה ולפרטי-פרטים, את דרך התכוונותו של המקור, כך שיהיו שניהם, מקור ותרגום כאחד, ניתנים לזיהוי כחלקיה של לשון גדולה יותר, ממש כשם שאותם רסיסים הם חלקיו של הכלי" ("משימתו של מתרגם", בתרגום נילי מירסקי).

באורח אירוני, איש מאחיו הנבחרים של זנדבק - קפקא והמשוררים צלאן והלדרין, "האנשים החשובים בחיי", כהגדרתו - אינו מופת של "אדם שלם". קפקא, יליד פראג שכתב בגרמנית, היה בעל חשבון מר עם אביו, לא הקים משפחה מעולם, ו"הגשים" את חרדת הקץ שלו במותו בגיל צעיר. צלאן, יליד צ'רנוביץ, אשף השפה הגרמנית, ניצל מהשואה, והשליך את עצמו אל הסייין לפני שהגיע לגבורות. הלדרלין, הגרמני היחיד בחבורה, לקה בנפשו ועסק בשנותיו האחרונות בנגרות - ספק ריפוי בעיסוק, ספק בחירה בפרישות. מודע לסכנותיה של "אי-שלמות", מיהר זנדבק להקים משפחה, ולו כדי לשאוב כוח ונוחם מהידיעה שבנותיו חשובות לו מחייו-שלו.

"אבות ואחים" הוא גם ממואר ישראלי, בעיקר תל-אביבי, על נעורים בימי המנדט, וגם חשבון-נפש של מתרגם, מבקר וחבר. זנדבק מזכיר בתובנה מאוחרת כיצד ביקר את דוד אבידן על תרגום פרשני מדי לשיר של ייטס. "צריך להעמיד את יראת הכבוד הרבה לפני האינטרפרטציה האישית", כתב אז. עכשיו, כעבור חמישים שנה, זנדבק מודה שהוא עצמו "נוטה להעמיד את האינטרפרטציה האישית הרבה לפני יראת הכבוד. כמעט כמו אבידן". זנדבק לא סולח לעצמו על שברח ממיטת חוליו של המשורר דן פגיס, משום שלא יכול היה לשאת את המפגש הקרוב עם כאב ומוות.

בזיכרונותיו חוזר זנדבק לימי לימודיו ב"תיכון חדש", בניהולה של טוני הלה המיתולוגית. להיות תלמיד בתיכון חדש היה, לדבריו, "סטטוס מובן מאליו שלא צריך דיון, סטטוס הכרוך ביחס מסוים מאוד מצד העולם וכלפי העולם". הוא מספר גם על החלוקה, "חתוכה ואכזרית", שהתקיימה בין כותלי בית-הספר בין צברינו החמודים - "בעלי הבית", וילדי העולים - "האורחים", ומודה: "אני לא חושב שנתתי לעצמי דין-וחשבון על משמעות החלוקה הזאת... היה לי ברור כשמש בצהריים מי על הסוס ומי לא. הייתי מנומס, אבל חסר עניין לחלוטין במי שלא על הסוס... חיכיתי שיידעו שהם אורחים ויתנהגו בהתאם".

"אבות ואחים" - ממואר מאת שמעון זנדבק. סדרת הכבשה השחורה, הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 156 עמ'