חובת הרשות לתקינות כביש

רכבו של אברהם יהודיוף (להלן: "המערער") עלה על בור (שקערורית) בכביש בית זית-ירושלים, הנמצא בתחום אחריותה של עיריית ירושלים (להלן: "המשיבה" או "העירייה"). שני צמיגים ושני חישוקים ברכבו של המערער ניזוקו. המערער הגיש כנגד המשיבה תביעה לפיצוי בגין הנזק, אשר נדונה בבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים. המערער ציין, כי הכביש הינו כביש צר, וכי באותו יום היתה תנועה ערה, למרות שבדרך כלל התנועה בכביש זה אינה דומה לתנועה בכביש ראשי, וכי ידע שיש בורות ומהמורות בכביש, ואף הזהיר את העירייה על כך, וכמו כן הוא נסע במהירות של כ-40 קמ"ש.

המשיבה ציינה, כי בכביש זה נוצרים שקיעות תכופות עקב ירידת הגשמים והם מתקנים את הכביש בתדירות רבה.

בית המשפט, קבע כי העירייה חייבת בהחזקה תקינה של הכבישים בתחומה, אך אחריות זו אינה אבסולוטית ותלויה היא ביכולתה הפיננסית של העירייה, במקום המפגע ובסדר העדיפויות, בהתאם לדחיפות העניין. בית המשפט סבר, כי מאחר ומדובר בכביש צדדי הנפגע תכופות לאחר גשם, אחריותה של העירייה פחותה, אך אף אילו אחריות העירייה היתה מוחלטת, הרי שעצם נסיעתו של המערער בנסיבות שהיו, יום גשם, ידיעה שיש בורות, כביש צר, נסיעה ב-40 קמ"ש, מטילה אחריות רבה על התובע, אשר היה צריך לנהוג ביתר זהירות. בהסתמך על הנ"ל דחה בית המשפט את תביעתו של המערער.

על פסק דין זה הגיש המערער בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בירושלים, אשר נדונה בפני השופט שפירא. המערער טען, כי על פי סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש), חובה על העירייה לדאוג לתחזוקה תקינה של הכבישים ללא הסייגים שקבע בין המשפט קמא. לטענתו, בית המשפט קמא טעה בקובעו את הסייגים המפורטים לעיל, שכן אלו מרוקנים מתוכן את החובות החקוקות של העירייה ומביאות לתוצאה אבסורדית, לפיה בכל פעם שקיים מכשול או נזק לכביש, תטען העירייה כי יש לה סדר עדיפויות אחר, קשיים פיננסיים, או שמקום המפגע הוא רחוק ממרכז העיר וכדומה.

המשיבה טענה כי היא ממלאת אחר חובתה החוקית ולא הוכחה כל התרשלות מצידה.

אין חולק - קובע השופט שפירא - כי העירייה חבה בחובת זהירות כללית כלפי סוג הניזוקים אליהם משתייך התובע. אלו הם הנוסעים בדרכים ובכבישים שבתחומי העירייה ונמצאים באחריותה. חובת הזהירות המושגית נגזרת הן מיכולתה של העירייה לצפות נזקים לנוסעים בגין פגמים בדרך, והן מכח החובה שבדין, המוטלת עליה בפקודת העיריות (נוסח חדש).

נראה שבור בעומק העלול לגרום לפגיעה בגלגלים ואף לעיקום חישוקי המגנזיום, הוא מפגע בטיחותי, אשר היה על העירייה לאתרו ולתקנו בהקדם, ולא נראה כי על הנהגים שבדרך לצפותו, שעה שהכביש מוצף.

העירייה היא שעוסקת בתחזוקתם ובתיקונם של הכבישים שבתחומה. המידע באשר לאיכותם ולמצבם של הכבישים נמצא ברשותה. לעניין הכביש הספציפי בו אירע הנזק, הרי שנציגת המשיבה עצמה הודתה כי בכביש זה נוצרים שקיעות תכופות עקב ירידת הגשמים והם מתקנים את הכביש בתדירות רבה.

משיקולים אלה של יתרון במידע, ביכולת לאתר את הסיכון מבעוד מועד, ובכושר למונעו, מן הראוי להכיר בכך, כי קיימת לעירייה חובת זהירות קונקרטית, ביחס לתובע.

שונה הדבר ביחס למקרה של בליטה או שקע קטן בעל פוטנציאל נזק קטן יותר או מרצפת רופפת ברחוב, כפי שנידון בע"א (ירושלים) 97/4344 כהן נ' עיריית רמת גן, תקדין-מחוזי 1998 (1) 1213. הכרה בקיומה של חובת זהירות קונקרטית בסיכונים מסוג זה, עלולה להביא להטלת אחריות אבסולוטית על העירייה, ואינה דומה למצב בו עסקינן.

בענייננו, המדובר הוא לא ב"בליטות וגלים", אלא בבור או שקע עמוק בכביש, שגרם לנזק בגלגלים ולעיקום חישוקי המגנזיום של הרכב. במצב שכזה על העירייה לצפות, לאתר ולתקן את הנזק, ואין על המשתמשים בכביש לצפות למפגע כגון זה בשגרת נסיעתם. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה בו הכביש הספציפי ידוע לעירייה ככביש בעייתי, ובייחוד בתקופת הגשמים המועדת לפורענות. בנסיבות אלה, ההנחה המתבקשת היא, כי העירייה ידעה או יכולה היתה לדעת על הסיכון הקיים, וכי היה עליה לפעול לניטרולו. בשל כך קמה לה חובת זהירות קונקרטית כלפי המערער.

בנסיבות הענין, חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), המעביר את נטל השכנוע אל העירייה, להראות כי לא התרשלה. העירייה לא הראתה כי היא עושה את מירב המאמץ לתחזק את הכביש כראוי, וזאת למרות שידוע לה, כי כביש זה מועד למפגעים ובייחוד בתקופת הגשמים.

נראה שאילו היתה העירייה פועלת מבעוד מועד לתחזוקה תקינה של הכביש הידוע כבעייתי, הרי שהנזק היה נמנע. יצויין אף, כי מדובר בכביש המוביל לישוב מוסדר, ולא מדובר בדרך צדדית שהנוסעים עושים זאת למטרת טיול.

מן הראוי שחובת העירייה לשמירה על איכותם ותחזוקתם התקינה של הכבישים תהא במדרג גבוה בסדר העדיפויות של העירייה בכל הנוגע לקדימות בזמן ובהקצאת משאבים, לאור היקף תופעת תאונות הדרכים שהגיעה למימדים של "מכת מדינה" של ממש, הגובה מחיר כבד בחיי אדם ורכוש.

אשר על כן - קובע השופט שפירא - יש להטיל על המשיבה אחריות לנזקי המערער. ברם, השופט שפירא קובע, כי יש למערער אשם תורם בנסיבות הענין בשיעור של 50%, לאור היכרותו הטובה של המערער את הכביש, ידיעתו על כך שקיימים בו לעיתים בורות ומפגעים, ולאור מזג האוויר הגשום ששרר בעת התאונה. שומה היה על המערער לנהוג ביתר זהירות ובייחוד לנהוג במהירות נמוכה באותם קטעים. נראה כי אילו נהג כך המערער לא היו נפגעים, באופן שנפגעו, שני הגלגלים, הן הקדמי והן האחורי.

התוצאה הסופית: הערעור נתקבל בחלקו. העירייה חוייבה לשלם למערער מחצית מנזקו.

בר"ע 04/212, ביהמ"ש המחוזי בירושלים, השופט: יוסף שפירא.