הקשר בין פזמון לשלטון

הסדרה "יורים ושרים" שעולה הערב לשידור בערוץ 2 מראה - למרות שלא בטוח שזו הייתה הכוונה - עד כמה חולה ודפוק המקום בו אנו חיים. הורה כרוב > דוד שליט

גילוי נאות: לא קיבלו אותי ללהקה צבאית (פיקוד צפון, שנות האופוריה), אבל הקטע האישי המשמעותי יותר התרחש לפני כעשר שנים, כאשר נשלחתי למשימה עיתונאית - לסקר להקה צבאית ששרה מזרחי. היא הוצגה לעורכים שלי כלהקה צבאית ראשונה ששרה מזרחי, גם אם לא בטוח שראשונה, ובוודאי שלא הייתה זו להקה, יותר צוות הווי, שני חיילים מלווים בפלייבק. ההופעה הייתה בבסיס ברמת הגולן, וכמי שגדל על מיתוס הלהקות הצבאיות וצרך אותן בשנות הזוהר שלהן, המפגש הזה היה הלם עבורי.

החלוקה המסורתית של במה אולם, שבה החיילים הפסיביים מוחאים כפיים, נתבטלה. החיילים/צופים כמעט ניהלו את המופע, "מרימים" כל שיר לעוצמות מטרידות, מתנהלים במרכז האולם בתהלוכות וריקודים, משהו שבין חאפלה לטקס דתי, נלהב ונזעם כאחד. החיילים היו מעורבים ואקסטטיים יותר מכל הופעה של להקה צבאית שראיתי מעודי, והשירים המזרחיים דיברו אליהם והם דיברו אותם ואליהם יותר מכל "הדליות והרינות שפסעו לאט בתוך שדרת קזוארינות".

מבוב הופ עד חיים חפר

הלהקות הצבאיות הן נושא ענק, וגם לאחר שהוקדש להן פרק נרחב בסדרה "במדינת היהודים" של הערוץ הממלכתי, וגם לאחר הפסטיבל סביב הסרט "הלהקה" ומופעי "הלהקות חוזרות" של יום העצמאות האחרון, יש ויש מקום לארבעת פרקי הסדרה החדשה "יורים ושרים", של המפיקות עדנה ואלינור קוברסקי, העורך דן ערב והבמאי ארז לאופר, שעולה הערב בערוץ 2.

אבל ככל שהתוכנית מתקדמת, אתה ער לבעייתה המרכזית - יוצריה בחרו לבסס אותה על דברי בוגרי הלהקות ונציגי הצבא, שזה בערך כמו לבסס ספר היסטוריה על מלחמה מציטוטי לוחמים על הקרבות בהם השתתפו, וגם לתת להם לספק אבחנות על סיבות המלחמה, מהלכיה ותוצאותיה. אבל קשה לבוא אל היוצרים בטענות, "יורים ושרים" משודר בערוץ מסחרי, ותפקידו לבדר, לתת קטעים מפעם ולא לייבש עם אבחנות מלומדות.

הלהקות הצבאיות אינה המצאה ישראלית. בוב הופ בידר את הלוחמים מעבר לאוקיינוס במלחמת העולם השנייה, מרילין מונרו הייתה שם במלחמת קוריאה, ראקל וולש נסעה אליהם במלחמת ויטנאם. קראו לזה יחידות USO, ואת הגירסה הקינקית ביותר ראו בסרט "אפוקליפסה עכשיו", כאשר שורה של שפנפנות פלייבוי יורדת מהליקופטרים לתת ללוחמים "לשטוף את העיניים", כמו שהיו אומרים פעם בשפה הצהל"ית.

אבל בעוד האמריקאים אזרחו את הבידור, ישראל, בדרכה, הצמידה אותם לצבא כיחידה לכל דבר, בפיקוח הצבא, בשליטה על התכנים, וכך ממלחמת העצמאות ועד ימינו. על-פי חיים חפר, מהפרק של הערב - "הפלמח"ניק מחפש את המחר", על ימי הצ'יזבטרון ושנות ה-50' - המודל הישראלי היה סין הקומוניסטית וכתביו של מאו טסה טונג, שהדגיש את חשיבות הבידור על מוראל הצבא - את המילה מוראל אימצנו למשך עשרות שנים במשמעות "מצב רוח מרומם" ולאו דווקא במשמעות של "מוסר" - וזה הוטל על כתפיה של הלהקה הצבאית.

שיטת הכוכבים

הסדרה מעבירה את הכוח המשכר של הלהקות. כוח אדיר שניתן לבני 18 ו-19. אריק איינשטיין אומר שהוא עמד והשתין במפקדת הנח"ל, והרגיש את העוצמה זורמת בגופו. שולה חן זוכרת אלף צנחנים זועקים "שולה! שולה!". יגאל בשן, שהיה מוכר עוד לפני הצבא, זומן לארוחת צהרים עם אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, שרשם את כל דרישותיו של הסטאר בן ה-18 ובלבד שזה יבוא לפיקוד שלו.

העדויות ממשיכות ונערמות. גנדי צ'יפר את להקת פיקוד מרכז, לילי שרון סידרה לבנות הלהקה של פיקוד דרום תיקי איפור של רבלון ואריק דאג שלא יעשו להם בעיות עם המכנסיים שיאפשרו פיסוק נכון בכוריאוגרפיה של השירים. כאלה אלה היו הזמנים. מפקדי הפיקודים הקימו לעצמם קבוצות כדורגל ולצידן להקות בידור, שיוכלו להתחרות זה בזה, הלהקה שלי טובה משלך, וכל ראשי המדינה התייצבו ובאו לפרמיירות של הלהקות.

הסדרה עושה שימוש נרחב בסרטוני הטלוויזיה שעשה שמואל אימברמן מלהיטי הלהקות של סוף שנות ה-60'. כלומר, אנחנו מקבלים את השחזור הטלוויזיוני שכבר אז היה ארוז בקיטש, לדוגמה ההעמדה של השיר "גבעת התחמושת". התוצר הסופי של הלהקות פוסט 67', היה זה בדיוק - תערובת של קיטש ומוות. כל הפוטז' הזה חשוב לזכור, היה מיועד לאזרחים, שדירגו את הלהקות בראשי מצעדי הפזמונים.

על החיה המוזרה הזאת - להקה צבאית שמסריה מועברים לקהל אזרחי - התוכנית אינה תוהה כלל, וגם אינה נותנת למי שהיו קהליה וקורבנותיה את זכות הדיבור.

רגע, על מה בעצם הם שרו?

על מה הם שרו שם? "היה לי נער" שרו הבנות בתוגה על אותו לוחם החוזר מהקרב "וחתומות פניו". הייתכן, בנות, שמדובר בהלם קרב? ואותו "אהוב מסיירת חרוב" שהכניס את הבוץ בנעליו למיטה, הייתכן שזה אותו גבר ישראלי כוחני, מטריד? אבל בסדרה אין ניתוח טקסטים, פרט ל"שיר השלום" שעליו כבר שמענו עד לעייפה.

בסדרה חסר גם ניתוח של מערכת הכוחות הפנימית של הלהקה. טופול כמדומני, אמר פעם משהו כמו "אני לא זוכר מי חיקה את מי, אני את אורי זוהר, הוא אותי, או שנינו את יוסי בנאי", ללמדך על איזו שפת-להקה, הד לאותו דיבור צה"לי נינוח ומשרה ביטחון שהוליד רבין בששת הימים. מה היו הקודים הפנימיים של הלהקה? מה היו הקריטריונים לבחירה, מעבר ליכולת לשיר ולהצחיק? האם היה ללהקה צבאית "לוק" מסוים? כמה מזרחיים היו בלהקה נתונה? איך קרה שלמשפחת בנאי היה ייצוג בלהקות לאורך עשרות שנים וכמוה למשפחת כהן (איתמר, יזהר וב"ב), ומה קרה ללהקות שפורקו על רקע השתוללויות ומסיבות סמים? כנגד מה הן מרדו? כל אלה נותרו לא מפוענחים.

בוגרי הלהקות, אנשים בשנות ה-40 וה-50 לחייהם, מבינים שהזמנים השתנו. רובם אומרים טקסטים קשים ונבוכים על היוהרה, על כך שהם היו מכשירים בידי האלופים, מי ידע אז, אופוריה, קיבלנו פקודה להופיע, אבל נראה שחלקם טוחנים קלישאות המצופות ברוח התקופה הנוכחית. אבל נראה שהם עדיין מתפעמים מכך שהופיעו בפני חמישה חיילים, ניצה שאול אפילו שולשלה בחבל לאיזה מעוז כדי להופיע, פנים דבוקות אל פנים, מול חייל בודד.

מישהו מאנשי הצבא אומר בסרט "לא יהיה חייל לא מבודר", ואריאציה על "לא מפקירים פצועים בשטח". אבל אותם הופעות בפני מעטים יכולות להיות גם ואריאציה לאותם התנחלויות דמה עם כמה פורעי-חוק שמשבשים סדרי חיים של אוכלוסייה שלמה.

מה שהיה, היה

יוצרי התוכנית בחרו להתמקד בלהקת הנח"ל, הראשונה והמובילה בלהקות, ולצאת ממנה מדי פעם לגיחות קצרות ללהקות האחרות. להתקבל ללהקת הנח"ל היה הטופ, ויעקב בודו, עולה חדש מרומניה, שלא התקבל והלך ללהקת פיקוד דרום ומאוחר יותר ייסד את להקת פיקוד צפון, מאבחן שהנח"ל הייתה להקה של החבר'ה, בני הארץ.

שלום חנוך, שלדבריו לא ממש אהב את כל ה-הו הא, חושב שהלהקה הייתה המשך של הקיבוץ, עם כל היחד. אפשר להרחיק ולומר שלהקת הנח"ל הייתה המייפלאוור של הבידור הישראלי, שרו על שיבולים והורה כרוב, והעובדה שיוצרי התוכנית דבקו בה מלמדת שהמודל זה עדיין קיים, ולא פלא ש"הקהל האזרחי מאוד מתגעגע ללהקות הצבאיות", כפי שאומר היום ראש מדור הפקות בצבא בפרק הפותח. לא פלא גם שקצין חינוך ראשי, אדם שנוי במחלוקת, חובש כיפה, בעד. רוצים לחזור ללהקות כשם שהמחנה הדתי-לאומי משחזר את ההתיישבות של תנועת העבודה מפעם.

למרבה הצער, הבידור הישראלי לא סיפק עד כה היסטוריונים. או לפחות לא כאלה שקולם נשמע. וכך בוגרי הלהקות המצוטטים בסדרה מזכירם את אותם חיילים ותיקים מהאימפריה הבריטית שנזכרים בערגה בימיהם הקולוניאליסטים בהודו. מישהו צריך להוציא מהם את סיפור הקשר הזה שבין פזמון לשלטון. זה לא יהיה קל, ידיהם של המתים מתאבנות סביב היקר להם מכל. *

צרו איתנו קשר *5988