פורטפוליו / עו"ד רם כספי

תמיד איתי: מסרק.

מריץ אותי: אמונה, נחישות ואופטימיות.

איך אני נרגע: עובד בחווה. כמעט בכל סוף שבוע, כשאני צריך לנוח מהעומס, אני נוסע לחווה של אחי, 60 דונם באזור רחובות. שם אני חוזר לכור מחצבתי, לאדמה: נוטע, זורע, מגדל וקוטף - עצי זית, הדרים, תמרים, חרובים, משמשים, אגסים, תאנים, תפוחים וענבים. נדרתי פעם נדר, שבגיל 45 אפרוש מהמקצוע, תהיה לי חווה מסחרית ואקח חלק בחיים הציבוריים. החלום נגוז, אבל לפחות את חלקו אני מנסה לממש.

הדבר הראשון כשאני בא הביתה: קורא "גלובס", וזה אמיתי. לפעמים אשתי ואני רבים על העיתון, עד ששקלנו לעשות מנוי כפול. אגב, על הבוקר אני רואה "הארץ" ופותח ביואל מרקוס.

לא יכול בלי: עבודה. לא מסוגל לשבת שלושה ימים בבית-מלון ולהסתכל על הנוף. צריך אקשן, פעילות מאתגרת כל הזמן.

חיבור למשפחה: ארוחות הערב המשותפות שלנו, בדרך-כלל בערב שישי, בבית.

משרד: במשרד שלי תלויות כמה תמונות. תתפלאי, אבל לא של הילדים. מולי יש תמונת-ענק של אמי ואבי, מימיני ח"נ ביאליק, ברל כצנלסון ותיאודור הרצל, מאחורי דוד בן-גוריון, ומשמאלי טקס חנוכת האוניברסיטה בהר הצופים עם הלורד בלפור.

טקטיקת משא-ומתן: להיכנס לראש של הצד השני ולראות איפה עוברים הקווים האדומים שלו. אם תדבוק רק בעמדות שלך, לא תצליח במשא-ומתן מכל סוג - עסקי, מסחרי או פוליטי. מתי משא-ומתן בשל לסגירת עסקה? כשיש מצד כל המעורבים נחישות לעשות אותה, או כשאני חש שכל הצדדים התעייפו מהמצב והדיונים עומדים במקום.

השפעה אמנותית: אבא שלי, שהוא אספן אמנות גדול.

אישיות: בן-גוריון ומנחם בגין. שניהם ראו מול עיניהם את האינטרס הלאומי ולא המפלגתי, בן-גוריון בפירוק המחתרות והקמת צה"ל, ובגין בהסכם השלום עם מצרים.

סכנה: המחשבה שישראל יכולה להתנתק מהעולם.

משפט-מפתח (1): זה של תיאודור הרצל, "אם תרצו אין זו אגדה".

משפט-מפתח (2): יום שעובר, לא חוזר. לפני שאני נרדם בלילה, אני שואל את עצמי, האם עשית כל מה שהתחשק לך? בדרך-כלל התשובה היא כן.

קריירה חלופית: ברור, חקלאי.

אמונה טפלה: אם עובר מולי חתול שחור, אני מסתכל עליו כאילו היה לבן לגמרי.

שאיפה: אני מת שיטילו עליי לנהל את המשא-ומתן עם הפלסטינים. ממרומי הגיל ועם כמויות הניסיון שלי, אני מרגיש שאצליח. במובן מסוים מדובר בשאיפה של אגו, אבל אני חייב את זה לעצמי, לך ולילדים שלך. כי מה מותיר אחריו משפטן אחרי עשרות שנות מקצוע? במקרה הטוב כמה תקדימים. אבל אם אהיה חתום על הסכם שלום, יזכרו אותי לפחות לעוד 300 שנה.

רגע-שיא בחיים: עדיין לא הגעתי אליו.