מצב החסה בשטחים

מאחורי תוכנית ההתנתקות מסתתר חבל ארץ, גוש קטיף, עם חקלאות מפותחת, המייצאת תוצרת חקלאית מתקדמת לאירופה ולשאר העולם. מה היקף העסקים שם וכמה כסף מתגלגל בחממות? מי מעבד את השדות? איך מתכננים באי-הוודאות של ההתנתקות > אנשיל פפר היה בעזה ופגש אנשים ועסקים שחיים על זמן שאול

גם אם שרון יצלח את ההצבעה הגורלית השבוע בכנסת, אף אחד לא יכול לקבוע עדיין אם תהיה בסופו של דבר התנתקות מחבל עזה ומתי היא תתרחש, אבל מה שכבר בטוח מלפני שבוע, שצוותי החדשות שיגיעו מכל העולם לסקר את האירוע, לכשיקרה, יוכלו לעשות זאת בנוחות יחסית.

ביום שני שעבר, נחתמה לעסקה עם משקיע עלום שם במיאמי, יהודי חם וימני, שמוכן להזרים את הסכום הנדרש להפעלת המלון של גוש קטיף ואף לשאת בהפסדי התפעול שלו. בשלב ראשון, הוא ישקיע חצי מיליון דולר בפרויקט, אבל לפי ההסכם, זו רק ההתחלה.

מלון חוף דקלים שנפתח ב-1990, נאלץ לסגור את שעריו לפני כמעט ארבע שנים כשבעקבות פרוץ האינתיפאדה, נפסקו הזמנות הנופשים. כעת, משוכנעים בגוש קטיף שלא יתקשו למלא 114 החדרים שלו. דרור וענונו, העומד בראש הקרן לפיתוח גוש קטיף, והאיש שסגר את העסקה לפתיחה המחודשת של המלון, מספר על התעניינות של משפחות דתיות מרחבי הארץ, תיירים יהודים מחו"ל וצליינים נוצרים, ומשוכנע שדווקא הידיעות על תוכניות הפינוי רק יגבירו את "התיירות האידיאולוגית" לגוש. כבר כיום, הוא מעריך שמגיעים כ-5,000 תיירים מדי שנה לגוש מחו"ל, כ-20% מהם נשארים ללון בו. לדבריו, בחודשים האחרונים, 80 חדרי האירוח הפשוטים של המדרשה בגוש, מלאים מדי סוף שבוע. לפני חודש התאכסנה שם משלחת של צליינים מנורווגיה.

עלות הנזק למלון היושב ממש על החוף, מקורוזיה הנגרמת מרוח-ים ומוונדליזם, מוערך בלפחות מיליון דולר, אבל בעל המלון, איש העסקים הירושלמי, איתן בן דוד, אומר שעם ההשקעה החדשה, יספיקו כחודשיים של שיפוצים כדי להשמיש מחצית מחדרי המלון. "עד עכשיו רק הפסדנו ונגמר לנו הכסף להפעיל את המקום", אומר בן דוד, "עכשיו הגיע אידיאליסט מארה"ב שברור לו שלפחות בהתחלה עדיין יהיו הפסדים ובכל זאת הוא נכנס כשותף, בהתחלה כמהלך אידיאולוגי, אבל הוא מאמין שזה יהיה עוד רווחי".

במלון אמורים לעבוד כ-70 איש, בעיקר תושבי הגוש, ולמרות שעוד לא פתחו במגעים עם משרד התיירות, היזמים מקווים לזכות בדירוג של ארבעה כוכבים, בעיקר בזכות חוף הים המרהיב שנושק לחדרי המלון.

אף אחד בגוש קטיף, כמובן, לא רצה לדבר על הפינוי כאירוע ממשי, אבל אין ספק שהם מודעים לכך שאם אכן יתקרב, ישראלים רבים ירצו להגיע לגוש כדי להיפרד מהמקום.

בן דוד מכחיש כל מחשבה כאילו פותחים מחדש את המלון כדי שיהיה נכס פעיל שיוכלו לקבל עבורו פיצויים עם הפינוי. "אנחנו בטוחים במאת האחוזים שלא תהיה התנתקות", הוא אומר, "ולכן לא מדברים על פיצויים. בכל מקרה, אם הייתי חושב על הפיצויים, לא הייתי מכניס עוד שותף".

גן עדן חקלאי

בעידן אחר, גוש קטיף היה יכול להפוך, אולי, בזכות החופים הארוכים והיפים שלו, לריביירה של מדינת ישראל. בפועל, המציאות המדינית והביטחונית גרמו לכך שענף התיירות, מעבר למלון קטן אחד וכמה צימרים, מעולם לא ממש התפתח בה.

מה שכן צמח בגוש היא אימפריה חקלאית, המייצאת סחורה לחו"ל ביותר מחצי מיליארד שקל ומחזיקה אחוזים נכבדים בשוק הירקות והצמחים המקומי, ובוויכוח העז הניטש היום בחברה הישראלית על הפינוי הצפוי, ועל פיצוי 1,700 המשפחות המתגוררות במקום, נדחקה העובדה הזו הצידה. לדברי בעלי משקים ואף לדעת מומחים לפיצויים, התחום הזה גם נזנח בחוק הפיצויים שהוגש לפני ימים אחדים לאישור הממשלה.

כמעט שליש מ-1,600 המשפחות המתגוררות בגוש קטיף עוסקות כיום בחקלאות. בגוש יש קרוב ל-400 משקים חקלאיים, פרטיים ושיתופיים המעבדים יחד שטח של 4,100 דונם חממות, ובנוסף לכך, יישובי הגוש מעבדים 27,000 דונם של מטעים, פרדסים, שדות באזור חבל הבשור וצאלים, וכן מפעילים בנגב מפעל להפקת שמן חוחובה.

בגוש חברו מספר גורמים ייחודיים כדי להפוך את המקום לגן עדן חקלאי. האדמה החולית, המלוחה והנקייה, האקלים הנוח וקרינת השמש, שילוב הרוחות מהים ומהנגב, כוח אדם זול וזמין ביישובים הפלסטיניים שמסביב, אוכלוסייה צעירה ופתוחה ליישום רעיונות חדשים, ותמיכה נדיבה של ממשלות ישראל ברבע המאה האחרונה.

רוב הציבור הישראלי רואה, אולי, את תושבי הגוש כקבוצה קטנה של מתנחלים קנאים הנאחזים בציפורניים באדמה החולית, מוקפים בים של מיליוני פליטים פלסטינים, אבל לא מודעים לעובדה שכ-11% מייצוא הירקות של ישראל מגיע מהגוש, ושענפים מסוימים, כמו יצוא ירקות אורגניים וייחורי גרניום, נשענים כמעט לחלוטין על הגוש.

היצוא החקלאי של הגוש הוא כמעט כולו למערב אירופה, גם בגלל הדרישה החזקה בארצות אלה לירקות שגודלו בשיטות אורגניות, וכן מאיסורי הייבוא הקיימים בארה"ב מאזורים הנגועים בזבוב הפירות. למושבים בערבה אין את הבעיה הזאת, מכיוון שיש הסכם להדברת הזבוב עם הירדנים, מה שבלתי אפשרי כיום להשיג עם החקלאים הפלסטינים ברצועה.

גם בשוק הישראלי המקומי הגוש חזק. הוא שולט כמעט לחלוטין בשוק הירקות ללא-תולעים, וחמישה מפעלים שעוסקים בכך בגוש מוכרים בשנה 155 מיליון שקל של שקיות ירקות. השוק הזה, שבמקור נועד בעיקר לצרכנים דתיים, התפתח בשנים האחרונות לענף שלם של שקיות ירקות שטופים ומצוננים, הגודשים את מדפי המרכולים. משתלות הענק בגוש מחזיקות גם נתח גדול מענף צמחי הבית, ומספקות כ-30% מהצמחים הנמכרים במשתלות הקמעונאיות ברחבי הארץ.

פלפל אורגני וזיכרונות מימית

ענפי היצוא העיקריים של חקלאי הגוש הם פלפלים, עגבניות ותבלינים אורגניים. גיא ישועה, מהמושב גני טל, מעבד את המשק שלו במקום כבר 16 שנה. כיום, יש במשק 25 דונם של חממות פלפל אורגני, שאותו הוא מייצא באמצעות חברת אגרקסקו. לפני שהגיע לגוש, הוא עסק בחקלאות במשך 12 שנה בערבה.

"את מה שבנינו כאן אי אפשר להעביר לשום מקום אחר", הוא מסביר, "אין בשום מקום אחר את אדמת הדיונה ומזג האוויר שיש כאן. היתרון הגדול במקום הזה הוא, שבחורף החום כאן גבוה בארבע עד חמש מעלות, וזה חוסך כ-400 אלף שקל בשנה עלויות חימום". לדבריו, רק בערבה יש תנאים טובים לגידול ירקות כמו בגוש קטיף, "ושם כבר אי-אפשר להכניס סיכה, אין להם גם מקום או מכסות מים לדור השני שלהם". ישועה אומר, שבעלי משקים בגודל שלו, "מרוויחים היום יפה, למרות כל הבעיות הביטחוניות כאן" ומגיעים למחזורים שנתיים של 2-3 מיליון שקל.

ענף הייצוא הגדול הנוסף הם ייחורי הגרניום. הייחורים הם קצה של ענף הנחתך מעציץ גרניום צעיר, ומוטס בקירור למשתלות ענק באירופה, שבגלל תנאי החורף לא שותלות בעצמן.

שלמה וסרטיל, בעל משתלה מגני טל, מגדל 35 דונם של גרניום, מייצא באמצעות אגרקסקו, ומוכר לגרמניה, צרפת, שווייץ, הולנד ולהונגריה. וסרטיל לא מוכן להסגיר נתונים, אבל אומר שמדי שנה הוא מייצא "מיליוני ייחורים". מדי שבוע יוצא משלוח לאירופה.

למרות שמדובר באחד ממשקי הגרניום הגדולים במדינה, "יכולנו לגדול עוד הרבה", אומר וסרטיל, "למוצר שלנו יש ביקוש עצום היום באירופה. שוק הגרניום שם עומד על 2 מיליארד אירו בשנה, והם מכירים את איכות הסחורה של הגוש. התנאים האקלימיים אופטימליים כאן, הבריזה מהים ורוח המדבר שמאזן את הלחות, אבל כבר ניצלתי את כל השטח שעומד לרשותי כאן".

בגוש יש עוד משתלות ענק. הגדולה שבהן, משתלת עצמונה, היא המשתלה השנייה בגודלה במדינה לצמחי בית. יש בה 180 דונם, שבהם מגדלים 120 סוגי צמחי בית. גדולה ממנה רק משתלת שפר בכפר ביאליק.

המשתלה, שהוקמה ב-1982 לאחר פינוי היישוב עצמונה מחבל ימית, ושייכת לחברה השיתופית של יישוב בני עצמון, לא מספקת נתונים לגבי המחזור השנתי שלה. מנהל השיווק, דוד בנג'ו, אומר רק שמדובר במחזור של עשרות מיליוני שקלים בשנה, אבל מספק כמה פרטים שמהם ניתן להבין באיזה היקפים מדובר. מדי יום לפנות בוקר, מועמסות במשתלה שלוש משאיות בצמחי בית, שמגיעות עוד לפני שעות החום למרבית המשתלות הקמעונאיות ברחבי הארץ.

במשתלה עובדים 50 איש, ביניהם 30 פועלים תאילנדים. לאחר שבפיגוע לפני שנתיים וחצי ביישוב, נרצחו חמישה תלמידי מכינה, הוחלט לא להעסיק במקום פלסטינים. על כל משטח של צמחים בחממות רחבות הידיים, יש שלט צהוב קטן עם שם הזן כתוב בעברית, באנגלית ובתאילנדית. מדי יום שותלים במשתלה כ-5,000 צמחים חדשים, ומדי שנה מצרפים סוגים נוספים של זנים. לאחרונה, נבנתה במקום חממה לפרחי אנטוריום, בעלות של 350 אלף שקל, וחממה הידרו-סולרית לפרחי סחלב.

כמעט כל התוצרת של המשתלה מיועדת לשוק המקומי, אבל בעבר היא ייצאה עצי בונסאי ננסיים לבריטניה, עד שיצואנים מהמזרח הרחוק השתלטו על השוק. מדי דצמבר, מייצאת המשתלה לאירופה עצי ברוש ננסיים הדומים לעצי אשוח, לקראת חג המולד.

אימפריה נטולת תולעים

ענף שלמעשה הומצא בגוש, הוא הירקות ללא-תולעים הארוזים בשקיות. שוק, שכרגע מוערך בקרוב ל-200 מיליון שקל, ושחמשת המפעלים העוסקים בתחום בגוש שולטים על כ-80% ממנו. כמעט כל הירקות שמשווקים המפעלים, מגודלים במקום, בגוש קטיף.

החברה הגדולה והראשונה שעסקה בתחום היא חברת עלי קטיף, הממוקמת בכפר דרום. לדברי מנכ"ל המפעל, אליעזר ברט, החברה מכרה בשנה שעברה ירקות ב-85 מיליון שקל. החברה הוקמה לפני 15 שנה, והיא למעשה פיתוח הלכתי של מכון התורה והארץ, מכון מחקר דתי, הפועל ביישוב ובוחן פתרונות לבעיות הלכה בחקלאות. הרעיון לייצר ירקות שלא דורשים בדיקה מדוקדקת של תולעים, האסורות לאכילה לפי ההלכה, היה מיועד בהתחלה לציבורים הדתיים, החרדיים והמסורתיים, אבל אנשי הענף מדווחים שיש גם ביקוש ער מצד צרכנים חילוניים, מסיבות של ניקיון ואסתטיקה.

המפעלים בגוש היו גם מוכנים להיכנס לשוק הירקות השטופים, שצמח מאוד בשנים האחרונות. ברט מדווח על לקוחות מגוונים מהציבור הכללי. החברה מספקת את כל החסה במוצרים של ברגר קינג (אבל, כנראה, לא בקרוב בסניפי מקדונלד'ס, משום שהחברה מחרימה את מוצרי ההתנחלויות) וחתמה לאחרונה על הסכם עם רשת שופרסל כדי לספק את העלים של המותג הפרטי הארוז, שיימכרו בסניפי הרשת.

לדברי ברט, המפעל שבבעלות עמותה של כפר דרום, "מאוד רווחי", והרווחים הולכים לשיפור המוצר וכתרומות למוסדות התורה באזור. כ-250 משפחות מתפרנסות מהמפעל במעגל הראשון והשני, וכוללות, בין השאר, עשרות עובדים שמגיעים מדי יום לגוש משדרות, מאופקים ומנתיבות.

הדבורים, ויונתן בשיא

בגוש קטיף יש גם שני אזורי תעשייה, בנווה דקלים ובמושב קטיף, אבל פועלים בהם רק קומץ של בתי מלאכה ומתפרות, המעסיקים פועלים בודדים. המפעל היחיד בגוש הוא חרושת קטיף, לדלתות ברזל, המעסיק כ-70 פועלים.

רוב ההיי-טק בגוש קשור בצורה זו או אחרת בחקלאות. ליישובים ולמשקים השונים יש מספר חממות טכנולוגיות, העוסקות בהשבחת זנים. לוועדה החקלאית של הגוש, יש חממת ניסיונית קטנה, הבודקת בעיקר את התאמתם של זנים שונים של עגבניות ופלפלים לאקלים ולאדמה של הגוש. למרבה האירוניה, בחממת הניסיונות, משתמשים בדבורים מיוחדות, שמאבקות את השתילים, המסופוקות משדה אליהו, הקיבוץ של ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא.

חברת פלאמיקס, הממוקמת במושב קטיף, שבבעלות המושב, משתמשת בידע שנצבר בחממות כדי לייצר מצעי גידול מתקדמים לחממות מסיבי קוקוס. מנהל פלאמיקס, אלי שלמון, שבעבר ניהל את המשתלות ביישוב, מספר שהחברה, שהוקמה לפני שמונה שנים, כבר מוכרת ל-16 ארצות באירופה, למזרח אפריקה ולצפון אמריקה, ויש לה מחזור שנתי של 30-40 מיליון שקל.

המחקר מתקיים בארץ ולחברה מפעלים בסרי לנקה והודו, משם מגיעים סיבי הקוקוס, וכן מפעל בספרד, המהווה את אחד השווקים המרכזיים של פלאמיקס. בארץ מעסיקה החברה 14 איש ובעולם עוד כ-80.

בענף החקלאות בגוש קטיף מועסקים כאלף ישראלים, אבל מרבית העבודות הפיזיות בחממות מבוצעות בידי פלסטינים. לישראלים המתבוננים מבחוץ, העסקת פלסטינים ביישובי גוש קטיף, שחטפו כבר יותר מ-4,600 פצצות מרגמה פלסטיניות מתחילה האינתיפאדה, אולי נראית כאבסורד, אבל יוסי צרפתי, רכז הוועדה החקלאית, טוען שהדבר אפילו משפר את המצב הביטחוני: "בשיא העונה, עובדים כאן כ-2,500 פועלים פלסטינים, זה 2,500 משפחות שלא עוסקות בטרור, כי יש להן אינטרס ישיר בשמירה על השקט כאן".

הפלסטינים נכנסים מדי בוקר ליישובי הגוש דרך חמישה מעברים שמפעיל צה"ל. המעברים הם הסיבה - יותר מהסכנה הביטחונית בעצם הימצאות הפלסטינים - שהמשקים בגוש משתמשים יותר ויותר בפועלים זרים מהמזרח הרחוק. "כשיש הזמנה דחופה, לדוגמה, של מאה קילו עירית לחו"ל", מסביר צרפתי, "צריך לקטוף את זה מוקדם בבוקר כשעוד קר. אם לא, זה ייהרס, וכשהעובדים הפלסטינים מעוכבים במחסום מאיזושהי סיבה עד תשע בבוקר, ההזמנה יורדת לטמיון".

לכן, גדל בהתמדה מספר הפועלים הזרים, בעיקר מתאילנד, המועסקים בגוש, ובשיא העונה של הירקות, בנובמבר, מספרם עובר את ה-500. למרות רצח פועל בחודש שעבר, בפיגוע ביישוב מורג, והוראה של השגריר התאילנדי בישראל לכל אזרחי ארצו לצאת מהגוש, ניתן לראות את התאילנדים כמעט בכל חממה ברצועה. לדברי צרפתי, "טוב להם כאן, הם חיים בתנאים מצוינים ומרוויחים יותר מבמקומות אחרים, הם מצליחים לשלוח יותר מאלף דולר בחודש למשפחות שלהם שזה הון עתק במדינה שבה מרוויחים 40-50 דולר לחודש. רבים מהם טסים לבקר בבית וחוזרים הנה שוב. גם הפועל שנהרג במורג הגיע לכאן בחזרה מחופשת משפחה בתאילנד, ונרצח שישה ימים אחרי שחזר".

לפני שבועיים, נערכה פגישה בין הפועלים התאילנדים בגוש לבין השגריר, שניסה לשכנע אותם להתפנות. לדברי צרפתי שנכח בפגישה, רק 13 תאילנדים, שכמעט כולם עמדו לסיים את תקופת עבודתם ממילא, הסכימו לעזוב.

על כל מקרה, כבר החלו חקלאי הגוש לחפש תחליף לתאילנדים, ולאחרונה מועסקים יותר פועלים זרים מנפאל ומהפיליפינים.

אז מה קרה למדבקות הצהובות?

ההצלחה של תוצרת גוש קטיף במדינות אירופיות כמו צרפת, גרמניה, הולנד והמדינות הסקנדינביות, שלא ידועות במדיניות פרו-ישראלית מדי, בוודאי שלא בנושא ההתנחלויות, מעלה את השאלה המתבקשת, מה קרה למדבקות המפורסמות ששר התמ"ת, אהוד אולמרט, הסכים שיודבקו על תוצרת ההתנחלויות המשווקת לאיחוד האירופי.

חקלאי הגוש לא ששים לדבר על הנושא, אבל מבהירים, שברוב המקרים הביקוש לסחורה שלהם גובר בקלות על התנגדויות אידיאולוגיות. צרפתי מקצין וקורא למדבקה הצהובה "טלאי צהוב", ומודה שיש רשתות שיווק בבלגיה ובנורווגיה שלא רצו לקבל מאגרקסקו תוצרת של הגוש, "אבל כשחסרים להם ירקות אורגניים ממקומות אחרים, הם מסתדרים עם זה ולוקחים מאיתנו". כנראה שהעובדה שהמדבקות לא מופיעות על כל אריזה נפרדת שמונחת על המדפים מסייעת לעובדה שלא דווח עדיין על חרם צרכנים משמעותי באירופה על הסחורה מהגוש.

כשלושה-רבעים מהייצוא החקלאי של הגוש משווקים באמצעות אגרקסקו, אבל בשנים האחרונות נכנסו לתחום גם מספר חברות פרטיות העוסקות בייצוא חקלאי. אחת מהן, חברת רא"נ, יושבת בגוש, ומתמקדת בייצוא ירקות אורגניים, וכ-60% מהתוצרת שהיא מייצאת, הם מהגוש.

בשנה שעברה, החברה ייצאה יותר מ-2,000 טון תוצרת חקלאית, בערך של כ-5 מיליון אירו. לדברי בזיז סילבן, ממייסדי החברה, בשנתיים בהן פועלת החברה, עוד לא היו בעיות של חרם באירופה, "היו אפילו נציגים של הלקוחות שלנו באירופה, שהבאנו לכאן לגוש, כדי לראות כיצד מגדלים את הירקות שלהם. היה כאן אפילו לקוח גדול מהולנד שבזמן הביקור שלו היתה התקפת מרגמות. הוא ממשיך לקנות מאיתנו".

לדברי סילבן ועוד חקלאים בגוש, הלקוחות האירופים חוששים דווקא מההתנתקות וייבוש מקור הסחורה שלהם. "אנחנו סגורים כבר עם עסקאות מסוף העונה הקודמת לעונה הנוכחית", מסביר סילבן, "אבל היינו צריכים לקרוע את עצמנו כדי לשכנע את הלקוחות שלנו שנעמוד בזה. הם ערים למה שקורה כאן, קוראים כל התבטאות של שרון, וזה גורם לנו נזק גדול. אף אחד עוד לא אמר שהוא מבטל הזמנה בגלל זה, אבל יש כאלה שכבר מתחמקים בכל מיני תירוצים, והרבה יותר קשה להיכנס להתקשרויות עם לקוחות חדשים".

העונה הנוכחית תסתיים ביוני 2005, ובעוד כמה חודשים יצטרכו חקלאי הגוש לקבל החלטות לגבי שתילת ירקות, שמיועדים להבשיל חודשים אחרי שההתנתקות אמורה להסתיים, לפחות על-פי הצהרותיו של שרון. "כחברה, אנחנו עוד לא יודעים איך להיערך לעונה הבאה", מודה סילבן, "אנחנו לא רוצים לחשוב על עזיבה, אבל זה משפיע על ההחלטות להשקיע. באפריל, הלקוחות שלנו ירצו לדעת איפה שתלנו וכמה, ואם תהיה אי-וודאות הם לא יחתמו על הזמנות עם מי שישתול בגוש קטיף".

אגרקסקו, החרדה להמשך אספקת התוצרת שלה, כבר פנתה לחקלאים בגוש במגמה למצוא איתם שטחים חלופיים, מחוץ לרצועה, שם יוכלו להקים חממות ולהמשיך לספק את התוצרת. "זה גורם לנו נזק אדיר פסיכולוגית, כי חקלאי חייב להיות מחובר לאדמה שלו", אומר בעל משק במושב גדיד. "כרגע אנחנו חיים באי-וודאות".

וסרטיל, מגדל הגרניום, מספר שכדי לשמור על לקוח גדול ותיק שלו בצרפת, שמולו הוא כבר עובד עשרים שנה, הוא נאלץ להכשיר בשבילו שטח גידול נוסף בנגב, כדי להבטיח לו שלא יישאר ללא ייחורים. "זה הוסיף לנו הוצאות מיותרות, וחוץ מזה, זה לא פתרון לכל הלקוחות שלנו".

למרות האי-וודאות, חלק מאנשי הגוש ממשיכים להשקיע, גם מעבר לאופק של ההתנתקות. במשתלת עצמונה, שותלים מדי יום אלפי שתילים, שאמורים להבשיל רק בעוד שנתיים, לקראת סוף 2006, למרות ששרון חזר ואמר ש"עד סוף 2005 כבר לא יגורו יהודים ברצועת עזה".

גם בעלי קטיף הכניסו לפעולה בשבועות האחרונים קו ייצור חדש לירקות שטופים, בעלות של 300 אלף דולר. חממות חדשות, המוקמות בעלות של לפחות 50 אלף שקל לדונם, ממשיכות לקום. בגני טל, סיימו בחודשים האחרונים להכשיר עוד מאה דונם אדמה לחממות, ועל יותר ממחצית מהקרקע כבר קמו חממות.

מזכיר גני טל, מאיר צחור, אומר שאם אכן תתרחש ההתנתקות, כל ההשקעות האלה ירדו לטמיון. "אין סיכוי שיעבירו את כל אלפי הדונמים של הסככות בגוש. להעתיק חממה אחת לוקח שבוע ועולה לפחות 5,000 שקל לדונם. איך יעשו את זה, כשמדברים על כך שההתנתקות כולה תארך 12 שבועות? זה ייקח את כל התקציב של ההתנתקות, הם פשוט יצטרכו לקחת בולדוזר ולהוריד את הכל".

בינתיים, אומר צחור, בעלי המשקים במושב, "לא בטוחים שיהיה פינוי. הם למדו מרמת הגולן, שם דיברו שנים על פינוי ולא קרה כלום. אנשים ממשיכים את החוזים שלהם עם אגרקסקו, מהדקים את הקשרים עם הלקוחות באירופה, מתכננים לשנה הבאה, אבל בינתיים לא מבצעים. אני לא מכיר מישהו כאן שנמצא בקשר עם המנהלת לגבי פיצויים. בפברואר יצטרכו לקבל החלטות לגבי העונה הבאה".

הדאגה המרכזית של תושבי הגוש היא, שגם אם ההתנתקות תידחה או תתבטל, הם בינתיים ייאבדו את הלקוחות שלהם. לדברי צרפתי, "כבר עכשיו מתחילים לשמוע על תכנונים באירופה להתחיל לייבא מאתיופיה ומארצות בעולם השלישי".

נערכים ליום שאחרי

למרות האמירות הנחרצות על ההיאחזות בקרקע והמשך ההשקעות והפיתוח, רבים בגוש קטיף כבר נערכים ליום שאחרי, ויש להם ביקורת קשה על הפיצויים המוצעים. "ישבתי עם רואה החשבון שלי, כדי לבדוק את הפיצויים שהם מציעים לנו", אומר גיא ישועה, "והם לא מציאותיים. יש כאלה עם מחזור שנתי של 3 מיליון שקל, והם מציעים להם רק מיליון. גם הערך שהם נותנים לחממות הוא מעליב. חממה, שמייצרת 100 אלף שקל בשנה, לא שווה כלום בפיצויים אם היא הוקמה לפני 1998. חממה שהוקמה בשנת 2000, מקבלת רק מחצית מהערך שלה".

אבל מה שיותר מכעיס אותו וחקלאים רבים אחרים בגוש היא העובדה שלא נותנים את הדעת לעובדה שחקלאים שכבר עוסקים בתחום יותר מעשרים שנה כבר לא יוכלו להקים משק חדש. "אני בשנה הבאה בן חמישים", אומר ישועה, "איפה אני אלך להקים עכשיו משק כשהחקלאות בארץ כל-כך רוויה. זה לוקח עשר שנים לבנות משק חדש. הם לא מכירים בזה. כשקצין עוזב את הצבא בגיל 45, הוא מקבל פנסיה כי בגיל הזה הוא כבר לא יצטרף למשטרה או לשב"כ, מכירים בזה שאין לו לאן ללכת עם המומחיות שלו, זה אותו דבר לחקלאי." הצעת חוק הפיצויים מדברת על יציאה לפנסיה רק על מפונים מגיל 57.

"רוב האנשים שיפונו לא יחזרו לחקלאות" אומר יוסי צרפתי, "הם כבר לא יכולים ללכת וללמוד אזור חדש. מה יעשו בני חמישים שהגיעו לפה לפני 25 שנה, חלק ישתגע וחלק יתאבדו, כך זה היה גם בימית. חקלאי הוא לא כמו מורה, שמשרד החינוך ימצא לו פשוט ביתספר אחר".

הכלכלן ושמאי המקרקעין, גלעד יצחקי, שהיה השמאי הממשלתי הראשי בתחילת שנות השמונים, בתקופת פינוי היישובים בסיני, מותח ביקורת קשה על הצעת הפיצויים הנוכחית. "החוק קובע שתי אפשרויות לקביעת גובה הפיצוי - לפי שווי הנכסים, או לפי שווי פיננסי - אבל אין בחוק שום אבחנה סקטוריאלית המתייחסת במיוחד למגזר החקלאי. בחוק מפוני סיני, הנושא החקלאי תפס חצי מהחוק, כעת, זה מקבל רק התייחסות כללית ביותר".

לדעת יצחקי, הממשלה רק דוחה את הוויכוח הגדול על גובה הפיצויים, מכיוון שלפי השיטה הפיננסית, צריך שר האוצר להקים ועדה שתקבע את גובה המקדם שיקבע את גודל הפיצוי. "לפי החוק, אין מומחה לחקלאות בוועדה, ואין להם דרך להעריך את שווי המשקים שם, כפי שנעשה בסיני על-ידי מעריכים של משרד החקלאות ומשרד השמאות הממשלתית. בנוסף לכך, לא הכניסו לחוק הנוכחי כל מיני שיקולים לפיצוי, כמו מוניטין של משק, או הגיל של החקלאי".

את תגובתו של ראש מנהל ההתנתקות, יונתן בשיא, ששהה בימים האחרונים בחו"ל, לא היה ניתן להשיג. גורם בכיר במנהל, אומר ש"החוק מטפל בהכל, ברמה העקרונית, אבל זה עדיין בשלב ההצעה". הגורם מודה, שהפעם "זה יהיה הרבה יותר מסובך מאשר בימית. יש כאן בעיה אנושית קשה של אנשים שיושבים שם כבר 25 שנה ומרגישים עכשיו שמעמידים אותם לקיר. בסופו של דבר, המנהלת תוכל לתת להם רק מה שהחוק יתיר לה לשלם. אני מקווה, שהפוליטיקאים שיצטרכו לתת על זה את הדעת יידעו לפתור את הבעיה". *

anshel@ejemm.com

צרו איתנו קשר *5988