הכל פתוח: "מדינות שדה הקרב"

בגלל מוזרויותיה של שיטת הבחירות, מאבק ממשי מתנהל רק ב-11 מדינות. מיליוני קולות נמחקים כלאחר יד

שיטת הבחירות של ארה"ב מוכרחה להיחשב ארכאית כמעט בכל קנה מידה של התקדמות אנושית. אבות החוקה האמריקנית היו אנשים נאורים מאוד במושגי זמנם, אבל הם רחשו אי-אמון עמוק לרצון העם, אם הוא מובע במישרים וללא מסננים. הכלל של "אדם אחד קול אחד" לא היה מקובל עליהם. זו הסיבה שהם יצרו את הסנאט, מוסד שבו אותו ייצוג עצמו - שני מושבים - ניתן למדינה עם 600 אלף תושבים ולמדינה עם 33 מיליון תושבים.

הביטוי הקיצוני ביותר של נטיותיהם היה הבחירה הלא-ישירה של הנשיא. בארה"ב בעצם אין סיבוב אחד של בחירות, אלא 51 סיבובים (בכל אחת מן המדינות ובמחוז קולומביה). בכל אחת מן המדינות נבחרים "אלקטורים", שמספרם אמנם משקף את גודל האוכלוסייה באותה המדינה, אבל אינו משקף את התפלגות הקולות בכל אחת מן המדינות. המועמד המקבל את מספר הקולות הגדול ביותר גורף את כל האלקטורים. כל מי שלא הצביעו בעדו אינו נחשב לצורך בחירת האלקטורים (היוצאות היחידות מן הכלל הן מדינות נברסקה ומיין, אבל הן קטנות ומעוטות-ערך).

זו הסיבה שבבחירות של 2000, המועמד הדמוקרטי אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' בוש - אבל ארבעה קולות בחבר האלקטורים. את היתרון שלו, גור צבר במדינות שממילא הצביעו בעדו. בניו יורק, למשל, הפרש נצחונו היה כמעט 1.7 מיליון קולות. בקליפורניה הפרש נצחונו היה כמעט 1.3 מיליון קולות. בפלורידה הפרש תבוסתו היה 537 קולות. לצורך חישוב האלקטורים, ההפרש לא שינה. הפרש של שני קולות בניו יורק היה מקנה לו בדיוק אותו מספר של אלקטורים.

זו היתה רק הפעם השלישית בתולדות ארה"ב, שבה המפסיד במניין הקולות הארצי מוכרז למנצח בבחירות. הייתכן שזה יחזור גם הפעם? קצת קשה להאמין. אבל בגלל המוזרויות של שיטת הבחירות, המועמדים נאבקים למעשה רק על קבוצה קטנה של מדינות. הם אינם מבקרים בקליפורניה (35 מיליון בני אדם), טקסס (22 מיליון), ניו יורק (19 מיליון) ואילינוי (12 מיליון) - אבל לוחמים כאריות על ניו המפשייר (1.28 מיליון), ניו מקסיקו (1.87 מיליון), נוואדה (2.24 מיליון) ואיובה (2.94 מיליון).

הסיבה היא, שבין חמש המדינות המאוכלסות ביותר בארה"ב, רק באחת, פלורידה, ההפרש בין המועמדים נחשב לקטן. בכל השאר, ובשורה ארוכה של מדינות אחרות, התוצאות "ידועות מראש". בהתחשב ביוקר הבלתי נסבל של מערכת הבחירות ובזמן המוגבל, ג'ון קרי אינו צריך לבזבז את זמנו במדינות ה"אדומות" (שזה, משום מה, צבע הרפובליקנים), וג'ורג' בוש אינו צריך לבזבז את זמנו במדינות ה"כחולות".

הנה רשימת 11 המדינות, הנחשבות ל"שדה הקרב". הן ניתנות על פי גודל אוכלוסייתן, לפי הערכות לשכת מפקד האוכלוסין בוושינגטון (census.gov):

פלורידה, 17 מיליון, 27 אלקטורים; פנסילווניה, 12 מיליון, 21 אלקטורים; אוהיו, 11.4 מיליון, 20 אלקטורים; מישיגן, עשרה מיליון, 17 אלקטורים; וויסקונסין, 5.4 מיליון, עשרה אלקטורים; מינסוטה, חמישה מיליון, עשרה אלקטורים; אורגון, 3.5 מיליון, שבעה אלקטורים; איובה (Iowa) 2.94 מיליון, שבעה אלקטורים; נוואדה, 2.24 מיליון, חמישה אלקטורים; ניו מקסיקו, 1.87 מיליון, חמישה אלקטורים; ניו המפשייר, 1.28 מיליון, ארבעה אלקטורים.

בשבועיים האחרונים התקרבו שתי מדינות "כחולות" נוספות אל הקבוצה הזו, ניו ג'רזי (15 אלקטורים) והוואי (4 אלקטורים). זו נטייה מבשרת רעות בשביל ג'ון קרי, מפני ששתיהן מצביעות בעד מועמדים דמוקרטיים כמעט אינסטינקטיבית. אם ניו ג'רזי תערוק, קשה מאוד להאמין שקרי יוכל לנצח. *

צרו איתנו קשר *5988