יש אלוהים - והוא שובר קופות

אבל הקרב הזה, משופע תקציב הוצאות ועתיר אפקטים ככל שיהיה (הערכות מדברות על עלות בסך 65 מיליון דולר בקירוב), מחוויר לעומת קרב קולנועי מר אף יותר שנערך מעל מסכי הקולנוע בארה"ב הקיץ והגיע לסיומו רק בשבוע שעבר: בקרב בין הנוסע השמיני והטורף אמנם חזו צופים מעל גבי 3,395 מסכים ברחבי היבשת, אבל בקרב הזה, הגדול יותר, חזה העולם כולו, והשתתפו בו 60% מבעלי זכות ההצבעה בבחירות לנשיאות. את תוצאותיו של הקרב הקולנועי הזה ראינו עם בחירתו מחדש של ג'ורג' וו. בוש לנשיא ארה"ב. מדובר במלחמה בין שני סרטים שערורייתיים לכאורה: "פרנהייט 11.9" של מייקל מור ו"הפסיון של ישו" מאת מל גיבסון.

"פרנהייט 11.9" של מייקל מור יצא לאקרנים בארה"ב ביום העצמאות האמריקני ב-4 ביולי. הסרט מביא את השתלשלות האירועים מהכתרתו של בוש לנשיא (על אף שלא זכה לרוב הקולות), עבור באירועי 11.9 ועד למלחמה שיזם בעיראק בתואנות שווא. אחרי זכייה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן במאי, פרשנים ראו בסרט גורם מפתח שיעורר את הציבור האמריקני להעדיף כל מועמד על פני ג'ורג' וו. בוש בבחירות לנשיאות בנובמבר. מור עצמו לא הסתיר, לא בסרט ולא בראיונות לשם קידום הסרט או בכל הזדמנות אחרת, את סלידתו מנשיא ארה"ב ומהמדיניות שהוא מקדם.

מולו, סרטו של מל גיבסון 'הפסיון של ישו', שיצא לאקרנים כבר בפברואר, מביא את סיפורו של ישו הנוצרי - מוכיח בשער, מבצע ניסים, נרדף ולבסוף צלוב לאחר בגידת יהודה ולאחר שהיהודים דרשו את מותו. סרטו של גיבסון, החוזר לסיפור על היהודים רוצחי ישו, הותקף על היותו פוגעני כלפי יהודים.

שני הסרטים ניחנים במניפולטיביות. על סרטו של מור נאמר כי הוא דמגוגי וחד צדדי, וסרטו של גיבסון הוקע כמרקחת דוחה ומעוררת תחושות קבס של אנטישמיות פשוטה.

סרטים של אמונה עיוורת

שני אלה הם סרטים יוצאי דופן בנוף הקולנוע האמריקני של שוברי הקופות. מצד אחד סרט דוקומנטרי שתוקף נשיא מכהן ומצד שני סרט דתי, חדור אמונה עיוורת. לכל אחד מהסרטים קהל הבית שלו - סרטו של מור הביא אל האולמות קבוצות מאורגנות של דמוקרטים, שהריחו את נפילתו של ג'ורג' וו. בוש. תורים ארוכים השתרכו מחוץ לבתי הקולנוע לא רק בערים הגדולות, ואפילו אנשים שאינם קהל הליבה של הסרט באו לראות על מה הרעש.

סרטו של גיבסון הביא לאולמות הקולנוע את אמריקה של חבל התנ"ך. בעיירות המערב התיכון ובלב אמריקה, אנשים הלכו לצפות בסרט מיד לאחר המיסה בכנסייה. חוגים והתארגנויות של מועדונים דתיים שמרו לעצמם מקומות בהקרנות המסחריות, לעיתים אף אולמות שלמים. סרט אחד ליברלי והשני דתי פונדמנטליסטי - שניהם, כמו תוצאות הבחירות, מנבאים אולי את המלחמה הבאה הגדולה בין הצפון לדרום. אם בעבר העבדות היוותה סיבה למלחמת אזרחים, הרי שבעתיד אולי יהיו אלה זכויות נשים והומוסקסואלים שיעמדו על הפרק.

הולכים על הקצה

א. או. סקוט, מבקר הקולנוע של ה'ניו-יורק טיימס', כתב בחודש יולי על הבשורה שטמונה דווקא בשני סרטים אלה. תחת הכותרת 'שוק חדש לבעלי לב אמיץ?' (כשם סרטו של גיבסון מ-1995 שאף זיכה אותו בפרס האוסקר על בימוי), סקוט קורא להוליווד לעשות יותר סרטים מעוררי מחלוקת כמו אלה. אל מול סרטי הנוסחה חסרי הלהט, המבוססים על תבנית עלילתית ושיווקית קבועה, סרטיהם של מור וגיבסון, כך סקוט, מתבלטים בכך שהם הולכים על הקצה. אין בהם חנופה והתחנחנות כלפי קהלים רחבים, טוען סקוט, ועם זאת הקהל האמריקני הוכיח בגרות וסקרנות לצפות בהם.

שני הסרטים חרגו מעבר לעולם הקולנוע, עוררו דיונים מעל דפי העיתונים, בתוכניות רדיו, בפורומים באינטרנט, וכתבות טלוויזיה, והחשוב מכל - עשו קרוס-אובר מבחינת מסחרית אל מעבר לקהל הראשוני הצפוי שלהם.

שני הסרטים נתקלו בתחילת דרכם בבעיות הפצה - סרטו של גיבסון הופץ בארה"ב על ידי חברת Newmarket הקטנטנה (שהפיצה סרטי אינדי דוגמת "ממנטו"), ומעבר לים הופץ על ידי "פוקס המאה ה-20". סרטו של מור אמור היה להיות מופץ דרך אחת מחברות הבת של דיסני. דיסני לא יכולה היתה להרשות לעצמה סרט מסוג כזה, ובסופו של דבר מירמקס, הפיצה את הסרט על אף חשש של מנהלי התאגיד.

שני הסרטים הוכיחו את עצמם בקופות: "פרנהייט 11.9" שפתח ב-868 מסכים, עשה כמעט 24 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון (27 ביוני) וגרף כמאה ועשרים מיליון דולר עד אוקטובר. "הפסיון של ישו" שפתח ב-3,043 מסכים, עשה כ-שמונה ושלוש מיליון דולר בסוף השבוע הראשון שלו (29 בפברואר), וגרף למעלה מ-370 מיליון דולר עד סוף יולי. שני הסרטים שברו את שיאי הרווחים לסרט דוקומנטרי ולסרט דתי.

פוליטיקה זה מכניס

שנת הבחירות הזו עוררה את הקולנוע האמריקני. חוץ מ"פרנהייט 11.9", נרתמו למסע הבחירות של הדמוקרטים סרטים רבים שביקשו להשפיע על תוצאות הבחירות: "הווארד זין: אתה לא יכול להיות ניטרלי כשאתה ברכבת נוסעת" על ההיסטוריון מחבר "ההיסטוריה של האנשים", ששינה את תודעת דור הסיקסטיז על ההיסטוריה האמריקנית; OutFoxed עם כותרת המשנה שלו: "רופרט מרדוק ומלחמתו בעיתונות", המציג את סילופי העובדות המגמתיים של רשת החדשות "פוקס ניוז" שידועה כמוטה לימין ומפורסמת בחירחורי המלחמה שלה למען כיבוש עיראק ובחירתו מחדש של בוש; "התאגיד" (The Corporation), סרט קנדי העוסק במבנה התאגידים ובקשר שלהם לשלטון שזכה להצלחה בניו-יורק; ו"המרדף אחרי הנשיא", סרט דוקומנטרי על שמונה שנות כהונתו של ביל קלינטון וציד המכשפות שכביכול סבל ממנו. יוצרי הסרט מתארים את חקירת פרשת מוניקה לווינסקי כחלק ממסע רדיפה של השמרנים שהשתדלו לא לאפשר לנשיא למלא את תפקידו. נדמה שדווקא סרט זה נוגע בשאלות המרכזיות של הבחירות האחרונות.

הפרשן הפוליטי של CNN ביל שניידר ניתח את ההצבעה לנשיאות וקבע כי השאלה הנידונה בבחירות היתה: "האם אתה הולך לכנסייה?". בניגוד לניתוח של קרי המועמד הדמוקרטי, שניסה לכבוש את ליבו של המיינסטרים האמריקני בשאלות של מדיניות חוץ וכלכלה, בוש היה עסוק בלהוציא את הנוצרים האוונגליסטים מהבתים להצביע על מה שנקרא "שאלות מוסריות". צפייה חוזרת בסרטו של מור בימים אלה מבהירה איפה הוא פספס: הוא עסק בפוליטיקה ולא באמונה. הסרט עסק בקשרים מקשרים שונים, בעובדות ונתונים על מעורבות כספית ועל זיופי הצבעות, אבל דמותו של בוש, אלכוהוליסט ומכור לסמים שגילה את עצמו מחדש דרך הדת הנוצרית שהצילה אותו מהתדרדרות, לא מופיעה בסרט.

סרטו של גיבסון, בן לכומר שנמנה על כת "המשפחה הקדושה" הקתולית, שלא מהסס לפקפק באמיתות שואת יהודי אירופה, ושאינו מקבל את החלטות וועידת "וותיקן II" משנות השישים, שניקתה את היהודים מרצח ישו - הוא כולו סרט על אמונה. סרט שהשאלות שהועלו בבחירות לנשיאות על ידי הנשיא בוש - התנגדות להפלות ולנישואים חד-מיניים - נובעות ממנו.

מעניין לראות איך הרטוריקה שגיבסון הבן אימץ סביב יציאת הסרט לאקרנים, שימשה את בוש הבן בבחירות. גיבסון נאלץ להתגונן לאחר שהואשם כי סרטו אנטישמי ולאחר שאביו התראיין לרדיו וקבע כי "רבים מהיהודים שנמנים כקורבנות השואה בכלל ברחו לארצות אחרות כמו אוסטרליה" והוסיף שאין אפשרות מתמטית כי השואה אכן התקיימה במימדים שמיוחסים לה: "זה לא יכול להיות. כדי לשרוף גופה נדרש ליטר של דלק ועשרים דקות. הגרמנים היו במלחמה, הם לא יכלו להספיק לעשות זאת עם שישה מיליון".

גיבסון הבן זכה לביקורת רבה על סרטו ועל התבטאויותיו של אביו. בסכסוך מעל דפי ה"ניו-יורק טיימס" עם פרנק ריץ' ובתוכנית של ג'יי לנו במרץ האחרון, הציג גיבסון הבן תשובות נחרצות לשאלות של ייצוג אנטישמי, קידום מכירות בעזרת אנטישמיות, הכחשת שואה ופורנוגרפיה אלימה - כל עוד יאשימו אותו בכל אלה, סרטו רק יעורר יותר עניין ויזכה ביותר אהדה, כך טען. המבקר פרנק ריץ' יצא למאבק בגיבסון על נושאים אלה, אך בסופו של דבר הודה כי גיבסון מנצל אותם לטובתו "כל הדרך אל הבנק".